עם שחר

[משורר התוגה]

עם שחר

עם שחר
זו היתה השעה האהובה עליה. הקרירות הנעימה של הלילה עודנה והחושך הולך ונסוג מפני האור הראשון, השקט טרם הופר על ידי שאון כלי רכב או ילדים.
היא ישבה במרפסת והביטה בו שוכב על המצע הלבן, מחכה לה, כאילו ידע שתבוא, כאילו ציפה לה, אהוב צעיר המחכה לכבוש ולהיכבש. דבר מהשלווה בה שכב שם לא ניבא את הסערה המתרגשת לבוא.
היא לקחה נשימה עמוקה, עצמה את עיניה ונזכרה ברגעי הקסם הרבים שהיו להם ביחד, גל של התרגשות התחיל לעלות ממעמקי ליבה. ממרום שנותיה היא ידעה שלמרות כל מה שכבר היה, כלמפגש הוא חוויה חדשה.
השקט שבחוץ לא שיקף את הרוח העזה שהתחילה לנשב בליבה כשקירבה אליו את ידה. האם גם היום הוא יתעורר מיד למגעה ויתן לסערה שבה להשתולל דרכו? היא העבירה לאורכו את אצבע, במורד הקימור הקל של גופו עד הקצה שנתן לה לטעום מהו טעם החיים.
היא שיחקה בו בין אצבעותיה ואז אחזה בו, מרגישה איך הגוף הקשה מתחמם ממגע ידיה
הסערה החלה להכות בכל כוחה בדמיונה. ההתרגשות מילאה את גופה כשהחל המשחק העדין, המחוכם, המסעיר, כשהוא נע ביחד איתה, נכנע למחשבותיה, אולי רק היא ידעה כמה היא נכספת לכל טיפה, כמה הוא נותן לה לחוש חיים מה הם.
ככל שהזמן חלף היא הרגישה שהשיא מתקרב. ליבה הלם, אגלי זיעה בצבצו על מצחה והגוף הקשה שבין אצבעותיה הרגיש פתאום חלקלק עוד יותר.
הריקוד הגיע אל שיאו. המצע הלבן לא היה לבן יותר.
היא גמרה. שורות כחולות וישרות של אותיות צפופות מלאו את הדף והעלילה באה אל סיומה. שאון הרחוב לא הפר את השלווההקסומה ששקעה בה.
היא הניחה אותו מידה וידעה, העט יחכה לה שם, גם מחר.