not that kind of gir
New member
עם כל האופטימיות קשה לי
את הימים האחרונים של שנת 2004 עברתי בתוך ערפל סמיך של אומללות, הלחץ בעבודה שמצפים ממני ליותר,המינוס בבנק שלא נותן לי נחת, הלימודים ,סוף סימסטר- לעמוד בלוח הזמנים ולהגיש את העבודות בזמן הרגשות שפתאם מציפים אותי ואני מרגישה כמה אמא חסרה לי ואיזה נחמד זה היה יכול להיות עם הייתי פותחת את הדלת והיא הייתה מחכה לי עם ארוחה חמה ותעודד אותי להמשיך בשיגרה ,מזמן לא הייתי במצב חמור כזה. כבר למחרת,ידעתי שאני בצרות אך נישארתי נאמנה לאופיי שהתגבש עם השנים- והתמודדתי עם הבעיה בשיטת הבת יענה, כלומר - התעלמות מוחלטת ממה שאני מרגישה ומאמץ להעמיד פנים שהכל כרגיל אחי לעומתי התנהג בצורה "מוזרה" מאוד, קם לפני, הלך להכין ארוחת בוקר, שתה קפה במשך כל היום היה נחמד ומתוק עד לגועל. במשך השבוע שבא- עשיתי מאמצים להתנהג כרגיל ובתמימותי הייתי בטוחה שאף אחד לא הרגיש מה באמת עובר עלי. תמיד כשזה קורה אני משקיעה הרבה אנרגיה בלהסתיר את האמת. אני יודעת שזה לא מומלץ, שצריך לדבר, לבקש עזרה, לפנות למישהו, אבל רק המחשבה על ניסיון לנסח במילים את המפלצת האפורה מדביקה את לשוני לחיכי. זו לא מטאפורה מתיפייפת, זו עובדה בשטח - לשוני נעשית כבדה וממש נדבקת לחיכי רק מעצם הרעיון של להתחיל לדבר ולהסביר מה עובר עלי. זה מוזר, אבל כשאני במצב הזה אין בי די אנרגיות להסביר מה יש לי, וכשזה נגמר אני מרגישה כאילו זה קרה לאדם אחר וזה לא נוגע לי יותר. אחרי כמה ימים הזיכרון של מה בדיוק הרגשתי בימים ההם מטשטש ונמחק ואני לא מסוגל להסביר מה היה לי וגם לא רוצה לחזור לזה שוב. אפילו עם אחים שלי אני לא יכול לדבר עליה בעצם, בעיקר עם אחי הגדול אני לא מסוגל לשוחח על הערפל הזה שאופף אותי לפעמים ומאיים לבלוע אותי וכן, אני יודעת שזה מעין סוג של דיכאון ושאם אפנה לטיפול "יאלצו" אותי לדבר ולספר על עצמי על ילדותי והורי וכל הסבך הממושך והמכוער הזה וממש לא בא לי. אני מודה, לפעמים, בלילות לבנים, כשאני מתהפכת שוב ושוב על המיטה, אני מנסה לדמיין את עצמי הולכת לאיזה רופא נפש ומנסה לתאר לפניו איך זה התחיל ואיך קרה שהגעתי למצב הזה, ומיד הדמיון שלי מצייר לי את הרופא כאיזה טיפוס חמור עם בלורית כסופה שמביט בי בעיניה של סבתא אנה, נועץ בי מבט מאשים ואומר לי להפסיק להיות ילדה ולכנות את מצבי הרוח שלי בשמות מטופשים. "באמת, אדם בגילך יודעת שאין מפלצות", קחי את הכדור הזה, ואת הכדור ההוא, ואם יהיו לך תופעות לוואי תבואי לספר לי עליהם ונראה מה אפשר לעשות, ועד אז קחי את עצמך בידיים ותפסיקי להיות מפונקת כזאת." אומר לי הרופא הדמיוני שבראשי בקול חמור בעל מבטא ייקי שלא סובל שטויות ילדותיות." כשאני במצב כזה כל התפקודים הגופניים שלי משתבשים. לוקח לי יותר זמן לעשות מה שאני עושה בדרך כלל במהירות ובלי לחשוב, ונדמה לי שהזמן עובר בבת אחת גם מהר יותר וגם לאט יותר. מאוד קשה להסביר את ההרגשה הזו של מועקה שלוחצת על גופי ומקשה עלי את הנשימה. כל הזמן יש בי מעין תחושת אומללות וחידלון שגורמים לי לחולשה פיזית ממש. אני מתרצת לפעמים את המצב שלי הירוד שלי בשפעת או הצטננות, ובחורף זה נשמע סביר למדי, אם כי אני יודעת היטב מתי אני חולה גופנית ומתי זו בעיה נפשית. הדיכאון, או מה שזה לא יהיה, מבטא את עצמו בתופעות גופניות לכאורה, אבל זה רק תרגום שלא מצליח לבלבל אותי. הגוף שלי יודע להבדיל מתי הכאב הוא אמיתי ומוצדק בגלל וירוס או חיידק, ומתי זו המפלצת שמכשילה אותי. זה רק בראש שלך אני מסבירה לעצמי, זה סתם משהו ילדותי שאת גוררת שנים, מין פינוק מיותר שנשאר לך מהילדות, תתעלמי מזה וזה יעבור. אני סחה לעצמי בלילות ארוכים של נדודי שינה, "אל תהיי חלשלושה כזאת, תפסיקי לעשות סיפור מכל מצב רוח טיפשי, תעצמי עיניים ותכריחי את עצמך לישון. וככה אני שוכבת לגמרי עד הבוקר ואז קמה עייפה ללימודים ,לעבודה ולאוכל יש טעם של קש ואין לי תאבון אני "מאלצת" את עצמי לבלוע אותו כדי שאוכל להמשיך לתפקד במשך היום. אם הייתי מרשה לעצמי לעשות מה שבאמת מתחשק לי הייתי מתכרבלת מתחת לפוך ונשארת שם לנצח, אבל ממתי אחת כמוני מרשה לעצמה לעשות מה שבא לה זה מנוגד לכל אורך החיים שלי והגורל שלי. אז אני קמה וממשיכה כרגיל, דורשת מעצמי לעשות הכל כמו תמיד ובלי שום הנחות. מתי יהיה לי שקט נפשי מתי אוכל לעצור לרגע ולהנות מהאויר הצח בחוץ ,חשבתי שזה יהיה כשתיהיה לי משפחה משלי וכשאחוז בילד/ה שיאירו לי את החיים !? ורוחה של אמא כבר לא תרדוף ותרחף סביבי אך אני מבינה מפה שבכל צעד חדש בחיי דמותה של אמא עדיין תחסר ותלווה אותי. אחרי שפירקתי את מעללי אנסה לחזור לספרים ולהמשיך באופטימיות שלי.
את הימים האחרונים של שנת 2004 עברתי בתוך ערפל סמיך של אומללות, הלחץ בעבודה שמצפים ממני ליותר,המינוס בבנק שלא נותן לי נחת, הלימודים ,סוף סימסטר- לעמוד בלוח הזמנים ולהגיש את העבודות בזמן הרגשות שפתאם מציפים אותי ואני מרגישה כמה אמא חסרה לי ואיזה נחמד זה היה יכול להיות עם הייתי פותחת את הדלת והיא הייתה מחכה לי עם ארוחה חמה ותעודד אותי להמשיך בשיגרה ,מזמן לא הייתי במצב חמור כזה. כבר למחרת,ידעתי שאני בצרות אך נישארתי נאמנה לאופיי שהתגבש עם השנים- והתמודדתי עם הבעיה בשיטת הבת יענה, כלומר - התעלמות מוחלטת ממה שאני מרגישה ומאמץ להעמיד פנים שהכל כרגיל אחי לעומתי התנהג בצורה "מוזרה" מאוד, קם לפני, הלך להכין ארוחת בוקר, שתה קפה במשך כל היום היה נחמד ומתוק עד לגועל. במשך השבוע שבא- עשיתי מאמצים להתנהג כרגיל ובתמימותי הייתי בטוחה שאף אחד לא הרגיש מה באמת עובר עלי. תמיד כשזה קורה אני משקיעה הרבה אנרגיה בלהסתיר את האמת. אני יודעת שזה לא מומלץ, שצריך לדבר, לבקש עזרה, לפנות למישהו, אבל רק המחשבה על ניסיון לנסח במילים את המפלצת האפורה מדביקה את לשוני לחיכי. זו לא מטאפורה מתיפייפת, זו עובדה בשטח - לשוני נעשית כבדה וממש נדבקת לחיכי רק מעצם הרעיון של להתחיל לדבר ולהסביר מה עובר עלי. זה מוזר, אבל כשאני במצב הזה אין בי די אנרגיות להסביר מה יש לי, וכשזה נגמר אני מרגישה כאילו זה קרה לאדם אחר וזה לא נוגע לי יותר. אחרי כמה ימים הזיכרון של מה בדיוק הרגשתי בימים ההם מטשטש ונמחק ואני לא מסוגל להסביר מה היה לי וגם לא רוצה לחזור לזה שוב. אפילו עם אחים שלי אני לא יכול לדבר עליה בעצם, בעיקר עם אחי הגדול אני לא מסוגל לשוחח על הערפל הזה שאופף אותי לפעמים ומאיים לבלוע אותי וכן, אני יודעת שזה מעין סוג של דיכאון ושאם אפנה לטיפול "יאלצו" אותי לדבר ולספר על עצמי על ילדותי והורי וכל הסבך הממושך והמכוער הזה וממש לא בא לי. אני מודה, לפעמים, בלילות לבנים, כשאני מתהפכת שוב ושוב על המיטה, אני מנסה לדמיין את עצמי הולכת לאיזה רופא נפש ומנסה לתאר לפניו איך זה התחיל ואיך קרה שהגעתי למצב הזה, ומיד הדמיון שלי מצייר לי את הרופא כאיזה טיפוס חמור עם בלורית כסופה שמביט בי בעיניה של סבתא אנה, נועץ בי מבט מאשים ואומר לי להפסיק להיות ילדה ולכנות את מצבי הרוח שלי בשמות מטופשים. "באמת, אדם בגילך יודעת שאין מפלצות", קחי את הכדור הזה, ואת הכדור ההוא, ואם יהיו לך תופעות לוואי תבואי לספר לי עליהם ונראה מה אפשר לעשות, ועד אז קחי את עצמך בידיים ותפסיקי להיות מפונקת כזאת." אומר לי הרופא הדמיוני שבראשי בקול חמור בעל מבטא ייקי שלא סובל שטויות ילדותיות." כשאני במצב כזה כל התפקודים הגופניים שלי משתבשים. לוקח לי יותר זמן לעשות מה שאני עושה בדרך כלל במהירות ובלי לחשוב, ונדמה לי שהזמן עובר בבת אחת גם מהר יותר וגם לאט יותר. מאוד קשה להסביר את ההרגשה הזו של מועקה שלוחצת על גופי ומקשה עלי את הנשימה. כל הזמן יש בי מעין תחושת אומללות וחידלון שגורמים לי לחולשה פיזית ממש. אני מתרצת לפעמים את המצב שלי הירוד שלי בשפעת או הצטננות, ובחורף זה נשמע סביר למדי, אם כי אני יודעת היטב מתי אני חולה גופנית ומתי זו בעיה נפשית. הדיכאון, או מה שזה לא יהיה, מבטא את עצמו בתופעות גופניות לכאורה, אבל זה רק תרגום שלא מצליח לבלבל אותי. הגוף שלי יודע להבדיל מתי הכאב הוא אמיתי ומוצדק בגלל וירוס או חיידק, ומתי זו המפלצת שמכשילה אותי. זה רק בראש שלך אני מסבירה לעצמי, זה סתם משהו ילדותי שאת גוררת שנים, מין פינוק מיותר שנשאר לך מהילדות, תתעלמי מזה וזה יעבור. אני סחה לעצמי בלילות ארוכים של נדודי שינה, "אל תהיי חלשלושה כזאת, תפסיקי לעשות סיפור מכל מצב רוח טיפשי, תעצמי עיניים ותכריחי את עצמך לישון. וככה אני שוכבת לגמרי עד הבוקר ואז קמה עייפה ללימודים ,לעבודה ולאוכל יש טעם של קש ואין לי תאבון אני "מאלצת" את עצמי לבלוע אותו כדי שאוכל להמשיך לתפקד במשך היום. אם הייתי מרשה לעצמי לעשות מה שבאמת מתחשק לי הייתי מתכרבלת מתחת לפוך ונשארת שם לנצח, אבל ממתי אחת כמוני מרשה לעצמה לעשות מה שבא לה זה מנוגד לכל אורך החיים שלי והגורל שלי. אז אני קמה וממשיכה כרגיל, דורשת מעצמי לעשות הכל כמו תמיד ובלי שום הנחות. מתי יהיה לי שקט נפשי מתי אוכל לעצור לרגע ולהנות מהאויר הצח בחוץ ,חשבתי שזה יהיה כשתיהיה לי משפחה משלי וכשאחוז בילד/ה שיאירו לי את החיים !? ורוחה של אמא כבר לא תרדוף ותרחף סביבי אך אני מבינה מפה שבכל צעד חדש בחיי דמותה של אמא עדיין תחסר ותלווה אותי. אחרי שפירקתי את מעללי אנסה לחזור לספרים ולהמשיך באופטימיות שלי.
