מטייל בפרדס
New member
על פשרת השבוע.
"הַנֹּגֵעַ בְּמֵת, לְכָל-נֶפֶשׁ אָדָם, וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים. הוּא יִתְחַטָּא-בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יִטְהָר; וְאִם-לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, לֹא יִטְהָר." (במדבר יט, יא-יב). היינו שמרמז הכתוב, שכל מי שחוטא, ולא חוזר בתשובה, יישא את עוונו גם לעולם-הבא. כלומר, שיתבייש לעתיד לבוא. אך אם הספיק לעשות תשובה בעולם הזה, וניקה את עצמו מן החטא – לא יזכירו לו דבר וחצי דבר. כי מי שחוטא הוא "נוגע במת", כי נוגע ביצר-הרע הממית אותו מבחינה רוחנית, ונטמא ממנו. וכל זמן שלא עשה תשובה על החטא ונפטר מן העולם, יישאר "טמא שבעת ימים", כלומר, שישאר עם חטאו גם בעולם-הבא, המרומז כאן כהיום השביעי. וכדי לקבל תיקון מלא על חטא אדם הראשון, צריך ללמוד תורה, אשר ניתנה במעמד הר-סיני, ולקיים מצוותיה. וזו הדרך היחידה, שבה אפשר להיות טהורים ונקיים לעתיד לבוא. ורק עם-ישראל יכול לקיים את התורה, כי רק עם-ישראל קיבל את התורה במעמד הר-סיני. וזה מרומז בפסוק: "הוא יתחטא בו ביום השלישי, וביום השביעי – יטהר". היינו שמי שעמדו רגליו במעמד הר-סיני ("ביום השלישי", כמו שכתוב: " וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים..." [שמות יט, פסוק טז]), הוא יטהר גם לעתיד לבוא ("וביום השביעי"). כי ידוע, שבמעמד הר-סיני פסקה זוהמת הנחש, ונעשה תיקון לחטא אדם הראשון, באופן זמני. ובגאולה השלמה יבוא תיקון מלא, לנצח נצחים... "זֹאת הַתּוֹרָה, אָדָם, כִּי-יָמוּת בְּאֹהֶל, כָּל-הַבָּא אֶל-הָאֹהֶל, וְכָל-אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים." (במדבר יט, יד). כי התורה, אם אדם עוסק בה לשמה – נעשית לו סם-חיים. ואם לא עוסק בה לשמה – נעשית לו סם-מוות, כמו שאמרו רז"ל (תענית ז.). והפסוק מלמד, שאם אדם מת באוהלה של תורה, היינו שנעשית לו סם-מוות, כל הבא וקרב אליו ולתורתו – נטמא ממנו. "וְלָקְחוּ, לַטָּמֵא, מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת. וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים, אֶל-כֶּלִי." (במדבר יט, יז). כי בשביל לטהר אדם מטומאת-מתים, שהיא אבי אבות הטומאה, יש לערבב את אפר הפרה האדומה עם מים חיים. כי עפר מרמז לדברים ארציים, גשמיים, נחותים, ואילו המים החיים מרמזים למשהו חי, זורם, כמו רוחו ונשמתו של האדם. וכשרוצים להטהר מן המוות עצמו, יש לחבר בין היסודות של החיים והמוות, של הרוחניות והגשמיות. כי האדם מורכב משניהם גם יחד. ואם אדם רוצה ללכת בדרך הטוב, עליו לדעת מה טוב ומה רע. מה מחייה אותו, ומה גורם לו מיתה. כי באדם ישנם גם כוחות חיוביים, וגם כוחות שליליים. ומי שמקבל את עצמו על כל צדדיו, החיוביים והשליליים, ומשתדל להדבק בטוב כמה שאפשר, הוא האדם השלם והחי חיים שהם זורמים ומלאים. כי הוא מבין שהמוות, היינו הטומאה והחטאים, הם חלק מהחיים, רק יש להבדיל בין שני הצדדים תמיד, ולשים כל אחד במקומו. וכשיש הבדלה בין טוב לרע, בין חיים למוות, אזי החיים הם בעלי משמעות, ואפשר לכנותם "חיים" וכו'... " וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה', וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה' אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה. לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת." (שם כ, ב-ה). כי המים מסמלים את התורה, כידוע. היינו שמספרת התורה, שלפעמים יש לישראל צמא לרוחניות, ורוצים לעבוד את ה' ית' עם הרגשת נוכחותו ית'. כי העם לא רגילים לעבוד את ה' כשאינו מורגש. כלומר, קשה להם ביותר עבודת-ה' כשיש חושך רוחני, וכשמרגישים כאילו צועדים במדבר. ואז, באופן טבעי, פונים לצדיק-הדור, להתלונן באוזניו, שיעשה משהו בנידון. כי הכל יודעים שצדיק-הדור נמצא במדרגה הנבדלת מהעולם-הזה, והוא מסוגל לעבוד את ה' ית' גם כשקשה ויש הסתר-פנים. כי עבודתו שלמה, ואינו מרגיש בקשיי העולם הזה כמו השאר... שבת שלום ומבורך !
"הַנֹּגֵעַ בְּמֵת, לְכָל-נֶפֶשׁ אָדָם, וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים. הוּא יִתְחַטָּא-בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יִטְהָר; וְאִם-לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, לֹא יִטְהָר." (במדבר יט, יא-יב). היינו שמרמז הכתוב, שכל מי שחוטא, ולא חוזר בתשובה, יישא את עוונו גם לעולם-הבא. כלומר, שיתבייש לעתיד לבוא. אך אם הספיק לעשות תשובה בעולם הזה, וניקה את עצמו מן החטא – לא יזכירו לו דבר וחצי דבר. כי מי שחוטא הוא "נוגע במת", כי נוגע ביצר-הרע הממית אותו מבחינה רוחנית, ונטמא ממנו. וכל זמן שלא עשה תשובה על החטא ונפטר מן העולם, יישאר "טמא שבעת ימים", כלומר, שישאר עם חטאו גם בעולם-הבא, המרומז כאן כהיום השביעי. וכדי לקבל תיקון מלא על חטא אדם הראשון, צריך ללמוד תורה, אשר ניתנה במעמד הר-סיני, ולקיים מצוותיה. וזו הדרך היחידה, שבה אפשר להיות טהורים ונקיים לעתיד לבוא. ורק עם-ישראל יכול לקיים את התורה, כי רק עם-ישראל קיבל את התורה במעמד הר-סיני. וזה מרומז בפסוק: "הוא יתחטא בו ביום השלישי, וביום השביעי – יטהר". היינו שמי שעמדו רגליו במעמד הר-סיני ("ביום השלישי", כמו שכתוב: " וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים..." [שמות יט, פסוק טז]), הוא יטהר גם לעתיד לבוא ("וביום השביעי"). כי ידוע, שבמעמד הר-סיני פסקה זוהמת הנחש, ונעשה תיקון לחטא אדם הראשון, באופן זמני. ובגאולה השלמה יבוא תיקון מלא, לנצח נצחים... "זֹאת הַתּוֹרָה, אָדָם, כִּי-יָמוּת בְּאֹהֶל, כָּל-הַבָּא אֶל-הָאֹהֶל, וְכָל-אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים." (במדבר יט, יד). כי התורה, אם אדם עוסק בה לשמה – נעשית לו סם-חיים. ואם לא עוסק בה לשמה – נעשית לו סם-מוות, כמו שאמרו רז"ל (תענית ז.). והפסוק מלמד, שאם אדם מת באוהלה של תורה, היינו שנעשית לו סם-מוות, כל הבא וקרב אליו ולתורתו – נטמא ממנו. "וְלָקְחוּ, לַטָּמֵא, מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת. וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים, אֶל-כֶּלִי." (במדבר יט, יז). כי בשביל לטהר אדם מטומאת-מתים, שהיא אבי אבות הטומאה, יש לערבב את אפר הפרה האדומה עם מים חיים. כי עפר מרמז לדברים ארציים, גשמיים, נחותים, ואילו המים החיים מרמזים למשהו חי, זורם, כמו רוחו ונשמתו של האדם. וכשרוצים להטהר מן המוות עצמו, יש לחבר בין היסודות של החיים והמוות, של הרוחניות והגשמיות. כי האדם מורכב משניהם גם יחד. ואם אדם רוצה ללכת בדרך הטוב, עליו לדעת מה טוב ומה רע. מה מחייה אותו, ומה גורם לו מיתה. כי באדם ישנם גם כוחות חיוביים, וגם כוחות שליליים. ומי שמקבל את עצמו על כל צדדיו, החיוביים והשליליים, ומשתדל להדבק בטוב כמה שאפשר, הוא האדם השלם והחי חיים שהם זורמים ומלאים. כי הוא מבין שהמוות, היינו הטומאה והחטאים, הם חלק מהחיים, רק יש להבדיל בין שני הצדדים תמיד, ולשים כל אחד במקומו. וכשיש הבדלה בין טוב לרע, בין חיים למוות, אזי החיים הם בעלי משמעות, ואפשר לכנותם "חיים" וכו'... " וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה', וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה' אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה. לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת." (שם כ, ב-ה). כי המים מסמלים את התורה, כידוע. היינו שמספרת התורה, שלפעמים יש לישראל צמא לרוחניות, ורוצים לעבוד את ה' ית' עם הרגשת נוכחותו ית'. כי העם לא רגילים לעבוד את ה' כשאינו מורגש. כלומר, קשה להם ביותר עבודת-ה' כשיש חושך רוחני, וכשמרגישים כאילו צועדים במדבר. ואז, באופן טבעי, פונים לצדיק-הדור, להתלונן באוזניו, שיעשה משהו בנידון. כי הכל יודעים שצדיק-הדור נמצא במדרגה הנבדלת מהעולם-הזה, והוא מסוגל לעבוד את ה' ית' גם כשקשה ויש הסתר-פנים. כי עבודתו שלמה, ואינו מרגיש בקשיי העולם הזה כמו השאר... שבת שלום ומבורך !
... "וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ: חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ ב-ה' וָבָךְ. הִתְפַּלֵּל אֶל-ה', וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ..." (במדבר כא, ז). כי לאחר שהאדם נענש, הוא מבין שהתנהג שלא כשורה, ומודה שהלך אחר יצרו. וכשמבין שיש מלחמה להלחם, היינו המלחמה ביצר, אז מבקש ומתפלל, שיצרו יפחת וילך, עד שיעלם כלא היה. שבת-שלום !