על עינויי השב"כ
אל: "מטה חיפה" <[email protected]> נושא: עדותה של אתי דביר על עינויי השב"כ - בס"ד עדות בכתב של אתי דביר על המעצר וחקירת השב"כ מיום חמישי י"ב סיוון תשס"ב: - ביום חמישי י"ב סיוון תשס"ב 23/5/02 בשעות הצהרים פרצו לביתי עשרות שוטרים וחטפו אותי באלימות ובאגרסיביות לניידת, לעיני ילדי הקטנים . שני ילדי - בני שלוש וחצי ושנתיים וחצי נשארו בבית ללא השגחה וללא טיפול עד שהשכנים אספו אותם. את בתי התינוקת תמה בת שמונה חודשים לקחתי איתי מכיוון שהיא רק יונקת. לקחו אותי לחקירת שב"כ במפלג התשאול במגרש הרוסים, שם אמרתי שלא עברתי על החוק ושאני בוחרת לשמור על זכות השתיקה. החוקרת אריקה אחזה בפני בחוזקה ממש מחצה לי את הפנים ואמרה שאני יכולה לבחור: או לשבת ולדבר, או שאני אחטוף ואשב בכלא הרבה זמן. פתחתי ספר תהילים ואמרתי תהילים, אריקה חטפה את הספר מידי וזרקה אותו על הרצפה. שיננתי בעל פה מזמורים שזכרתי, זה חיזק אותי ונתן לי כוח. אך כנראה זה הכעיס אותה מאוד והיא נתנה לי סטירות לחי חזקות מאוד שוב ושוב. גם החוקר שמוליק פיאמנטה דחף והכה אותי. אמרתי לו שאסור לו לגעת בי ואם הם רוצים להרביץ לי אז שאישה תרביץ. ואכן, אריקה "התנדבה" וסטרה לי שוב. שמוליק ואריקה והחוקרת השלישית (שאינני יודעת את שמה) איימו עלי, שאם לא אדבר הם ייקחו לי את התינוקת. אני לא הסכמתי ואז הם התחילו לקחת לי אותה בכוח: הם ניסו לפתוח לי את הידיים, והכו אותי בפנים, ומשכו את התינוקת בכוח. לא יכולתי להמשיך להתנגד - הם פשוט תלשו לי את התינוקת והוציאו אותה מהחדר. מה שקרה בשעה וחצי הבאות היה ממש סיוט בשבילי: הם החזיקו את תמה מעבר לדלת, כדי שאשמע אותה בוכה וצורחת. והיא בכתה וצרחה כל הזמן. הם אמרו לי: "אם את רוצה להניק את התינוקת - תדברי. ואם לא - נשלח אותה לעובדת סוציאלית" . כך זה נמשך שעה וחצי. אחרי שלקחו ממני את התינוקת הם גם קשרו אותי באזיקים לכסא, וקיללו אותי. הם ניסו להפעיל עלי לחצים פסיכולוגיים, ואמרו לי : בעלך תפר עלייך תיק, סיפר עלייך הכל, את תשבי על זה שנה ומעלה בבית הסוהר וכו. וכו. לאחר שעה וחצי הביאו לי את התינוקת. ביקשתי, שהגברים יצאו כדי שאוכל להניק, אך הם לא הסכימו. הם עישנו סיגריות ברצף וסגרו את החלונות, החדר היה מחניק מהעישון. לאחר זמן מה נכנס העו"ד שלי, נפתלי וורצברגר. גם לו הם אמרו, שאם אני לא אדבר בחקירה - יעבירו אותי לכלא נווה תרצה. וגם עלי הם המשיכו לאיים. הבנתי מהעו"ד, שהוא מגיש ערר לבית המשפט נגד המשך המעצר שלי, וכן בגלל האיומים שנמסרו לו ולי שסותרים את זכות השתיקה. לאחר שהעו"ד יצא הלחץ עבר, החזירו לי את התהילים ואת התיק (שלקחו לי קודם). מידי פעם נכנסו חוקרים וניסו לדובב אותי. חשוב לי לציין שבמשך כל החקירה הם לא שאלו אותי כלום, חוץ מאשר : "האם את מכירה את יוסף בן ברוך? האם את מכירה את נעם פדרמן?" וכן הלאה, שמות כל העצורים. אלה היו השאלות היחידות שנשאלתי במשך 6 1/2 השעות שהייתי בחקירה (מ 14:30 עד 21:00). גם חשוב לי לציין שבמהלך השעות האלה היה לי קשה מאד, הייתי מספר פעמים עם דמעות בעיניים והשתדלתי מאוד לא לבכות - כי הייתי בטוחה שכל מה שקורה בחדר החקירות יועבר לבעלי וישמש בידיהם על מנת לשבור אותו. לקראת השעה 21:00 הם אמרו לי לאסוף את החפצים, כי לוקחים אותי לכלא נווה תרצה. הם הובילו אותי בידיים לניידת, ואז, כשהיינו בחוץ הם עזבו אותי והלכו. פתאום הבנתי שהשתחררתי, ושגם "הנסיעה לנווה תרצה" לא הייתה אלא ניסיון נוסף לשבור אותי, הייתי ללא ארנק וללא כסף. למזלי חיכו שם חברים שלקחו אותי הביתה. למחרת ביום שישי אכן התברר על ידי העו"ד נפתלי וורצברגר שנפגש עם בעלי שלומי שכל הלילה היה בחקירה קשה בה הראו לו את התמונות שמכים אותי, שאני קשורה לכסא ושתמה התינוקת ממררת בבכי. אם אלה השיטות האלימות והקשות שהפעילו עלי חוקרי השב"כ במשך מספר שעות קשה לי לתאר את מצוקתו של בעלי ושל יתר העצורים אשר נחקרו בשיטות כגון אלו במשך מספר שבועות. לא אתפלא אם יתברר שהם הודו בכל מיני מעשים גם אם לא באמת עשו אותם. אתי דביר
אל: "מטה חיפה" <[email protected]> נושא: עדותה של אתי דביר על עינויי השב"כ - בס"ד עדות בכתב של אתי דביר על המעצר וחקירת השב"כ מיום חמישי י"ב סיוון תשס"ב: - ביום חמישי י"ב סיוון תשס"ב 23/5/02 בשעות הצהרים פרצו לביתי עשרות שוטרים וחטפו אותי באלימות ובאגרסיביות לניידת, לעיני ילדי הקטנים . שני ילדי - בני שלוש וחצי ושנתיים וחצי נשארו בבית ללא השגחה וללא טיפול עד שהשכנים אספו אותם. את בתי התינוקת תמה בת שמונה חודשים לקחתי איתי מכיוון שהיא רק יונקת. לקחו אותי לחקירת שב"כ במפלג התשאול במגרש הרוסים, שם אמרתי שלא עברתי על החוק ושאני בוחרת לשמור על זכות השתיקה. החוקרת אריקה אחזה בפני בחוזקה ממש מחצה לי את הפנים ואמרה שאני יכולה לבחור: או לשבת ולדבר, או שאני אחטוף ואשב בכלא הרבה זמן. פתחתי ספר תהילים ואמרתי תהילים, אריקה חטפה את הספר מידי וזרקה אותו על הרצפה. שיננתי בעל פה מזמורים שזכרתי, זה חיזק אותי ונתן לי כוח. אך כנראה זה הכעיס אותה מאוד והיא נתנה לי סטירות לחי חזקות מאוד שוב ושוב. גם החוקר שמוליק פיאמנטה דחף והכה אותי. אמרתי לו שאסור לו לגעת בי ואם הם רוצים להרביץ לי אז שאישה תרביץ. ואכן, אריקה "התנדבה" וסטרה לי שוב. שמוליק ואריקה והחוקרת השלישית (שאינני יודעת את שמה) איימו עלי, שאם לא אדבר הם ייקחו לי את התינוקת. אני לא הסכמתי ואז הם התחילו לקחת לי אותה בכוח: הם ניסו לפתוח לי את הידיים, והכו אותי בפנים, ומשכו את התינוקת בכוח. לא יכולתי להמשיך להתנגד - הם פשוט תלשו לי את התינוקת והוציאו אותה מהחדר. מה שקרה בשעה וחצי הבאות היה ממש סיוט בשבילי: הם החזיקו את תמה מעבר לדלת, כדי שאשמע אותה בוכה וצורחת. והיא בכתה וצרחה כל הזמן. הם אמרו לי: "אם את רוצה להניק את התינוקת - תדברי. ואם לא - נשלח אותה לעובדת סוציאלית" . כך זה נמשך שעה וחצי. אחרי שלקחו ממני את התינוקת הם גם קשרו אותי באזיקים לכסא, וקיללו אותי. הם ניסו להפעיל עלי לחצים פסיכולוגיים, ואמרו לי : בעלך תפר עלייך תיק, סיפר עלייך הכל, את תשבי על זה שנה ומעלה בבית הסוהר וכו. וכו. לאחר שעה וחצי הביאו לי את התינוקת. ביקשתי, שהגברים יצאו כדי שאוכל להניק, אך הם לא הסכימו. הם עישנו סיגריות ברצף וסגרו את החלונות, החדר היה מחניק מהעישון. לאחר זמן מה נכנס העו"ד שלי, נפתלי וורצברגר. גם לו הם אמרו, שאם אני לא אדבר בחקירה - יעבירו אותי לכלא נווה תרצה. וגם עלי הם המשיכו לאיים. הבנתי מהעו"ד, שהוא מגיש ערר לבית המשפט נגד המשך המעצר שלי, וכן בגלל האיומים שנמסרו לו ולי שסותרים את זכות השתיקה. לאחר שהעו"ד יצא הלחץ עבר, החזירו לי את התהילים ואת התיק (שלקחו לי קודם). מידי פעם נכנסו חוקרים וניסו לדובב אותי. חשוב לי לציין שבמשך כל החקירה הם לא שאלו אותי כלום, חוץ מאשר : "האם את מכירה את יוסף בן ברוך? האם את מכירה את נעם פדרמן?" וכן הלאה, שמות כל העצורים. אלה היו השאלות היחידות שנשאלתי במשך 6 1/2 השעות שהייתי בחקירה (מ 14:30 עד 21:00). גם חשוב לי לציין שבמהלך השעות האלה היה לי קשה מאד, הייתי מספר פעמים עם דמעות בעיניים והשתדלתי מאוד לא לבכות - כי הייתי בטוחה שכל מה שקורה בחדר החקירות יועבר לבעלי וישמש בידיהם על מנת לשבור אותו. לקראת השעה 21:00 הם אמרו לי לאסוף את החפצים, כי לוקחים אותי לכלא נווה תרצה. הם הובילו אותי בידיים לניידת, ואז, כשהיינו בחוץ הם עזבו אותי והלכו. פתאום הבנתי שהשתחררתי, ושגם "הנסיעה לנווה תרצה" לא הייתה אלא ניסיון נוסף לשבור אותי, הייתי ללא ארנק וללא כסף. למזלי חיכו שם חברים שלקחו אותי הביתה. למחרת ביום שישי אכן התברר על ידי העו"ד נפתלי וורצברגר שנפגש עם בעלי שלומי שכל הלילה היה בחקירה קשה בה הראו לו את התמונות שמכים אותי, שאני קשורה לכסא ושתמה התינוקת ממררת בבכי. אם אלה השיטות האלימות והקשות שהפעילו עלי חוקרי השב"כ במשך מספר שעות קשה לי לתאר את מצוקתו של בעלי ושל יתר העצורים אשר נחקרו בשיטות כגון אלו במשך מספר שבועות. לא אתפלא אם יתברר שהם הודו בכל מיני מעשים גם אם לא באמת עשו אותם. אתי דביר
