על עוד מחדל של הטייס הראשי
אתמול (יום שישי) יצאתי עם שלושה מכורים חסרי תקנה לחפש בארץ מקום לרחיפה, למרות שהשמיים היו שחורים וכועסים, הרוח בצפון התקרבה ל 100 קמ"ש, וכל האנשים הנורמליים שהיו בחוץ הלכו עם מטריות ומעילים. כל השאר היו ספונים בבתיהם החמים עם נעלי בית ועיתון. יצאנו לדרך עם המחשבה שאם יהיו תנאים לרחיפה, אז טוב, ואם לא - אז נצא לטייל, וגם זה טוב. כך הגענו למקום עם הסיכוי הטוב ביותר - מצוקי דרגות שלחוף ים המלח. כצפוי, לא התרחש נס ואי אפשר היה לרחף, אבל יצאנו לטייל בסביבה וראינו נחלי מים במדבר ואת תחילת הצמיחה של צמחי המדבר שמתעוררים לחיים באותם ימים בודדים בשנה בהם יש גשם באיזור, ואפילו זכיתי לחוויה שמעולם לא היתה לי לפני כן: מתוך המרחבים הגדולים של המדבר שמסביב הגיעה לפתע איילה בודדת שנעצרה להסתכל בפולשים התמהונים שחדרו לטריטוריה שלה. בהתחלה היא נעמדה במרחק בטחון גדול, זהירה, מפוחדת, ומוכנה לזינוק ולבריחה עם כל תנועה חריגה שעשינו, אבל לאט לאט גבר בטחונה, והיא הלכה והתקרבה, אבל נסוגה בקפיצה, התקרבה פעם נוספת וברחה בבהלה, ובכל סיבוב התקרבה יותר ויותר. תמיד היא עמדה ביני ובין הצוק התלול, וכל בריחה שלה היתה לעבר הצוק. כנראה שזהו האינסטינקט שלה: לברוח בכוון שבו בוודאי יש לה יתרון - ריצה על המדרון הסלעי התלול. לבסוף הצלחתי לשחד אותה: החזקתי פרוסת לחם שיפון טרי והיא חטפה לי אותה מהיד וברחה חזרה למרחבי המדבר. אחר כך עלינו לגבעה הקטנה, צפונית לעמדה המישורית בה מניפים בדרך כלל, ונזכרתי בפעם הראשונה בה טסתי במצוקי דרגות. זה היה לפני הרבה שנים. מצוקי דרגות הוא בוודאי האתר הבעייתי ביותר להמראה בארץ (לפחות בקיץ) : רוח חלשה, הנפה קדמית (!), וריצת אמוק קצרה לעבר הצוק והתהום. סיימתי את הקורס שבועות ספורים לפני כן, ולשמחתי היה במקום מי שהיה אז הטייס הראשי. ביקשתי ממנו להנחות אותי ולהשגיח על ההנפה והיציאה. הרוח היתה צפונית, במקביל למצוק (!), אבל יש מורד קטן ותלול מאד של הגבעה הפונה צפונה, לא יותר מעשר מטר אורכו. הוא עזר לי לפרוס, אמר לי מתי להניף, וצעק לי "רוץ!, רוץ!, רוץ !". ב"רוץ" השני כבר הייתי באוויר, והסיפור המזעזע הזה עבר בשלום, אבל אתמול כשהסתכלתי על המדרון הקצרצר והתלול שמסתיים בתהום עברה בי צמרמורת. מצוקי דרגות הוא האתר ממנו המראתי במשך השנים לאחר מכן יותר פעמים מכל אתר אחר, ואף פעם לא ראיתי מישהו נוסף מבצע המראת התאבדות כזו. הפקדתי את חיי בידי הטייס הראשי והוא עשה טעות חמורה. טוב, אז עכשיו מה המסקנה מהסיפור הזה? הרי כל סיפור צריך להסתיים במוסר השכל. . . אז בהקשר של תיפקוד הטייס הראשי אני מעדיף עכשיו, בזמנים האלה, להדגיש דווקא את הצד החיובי. כל נושא תפקיד באגודה עושה את עבודתו בהתנדבות, על חשבון זמנו הפרטי, וגם הרבה על חשבון כיסו הפרטי. ברוב המקרים הוא היחיד מבין מאות חברים המתנדב לעשות זאת. הרבה פעמים צריך אפילו ללחוץ עליו כדי שיסכים. כמו כל אדם, הוא עושה טעויות ובוודאי שייתכנו חילוקי דעות על עבודתו. קל מאד לעמוד מהצד ולבקר אותו, אבל אף אחד מהמבקרים לא קם ואומר לו: "זוז הצידה, אני יודע יותר טוב ממך וגם מוכן לעשות את העבודה בפועל!". לכן הוא הטוב ביותר המבצע את העבודה כרגע. ולכן ראוי לכל אחד להצטנע ולתת כבוד למי שמוכן לעשות את העבודה למען הכלל, גם למען אותם מותחי ביקורת. אם הביקורת מנוסחת כהצעת עזרה, - אהלן וסהלן. אם חילוקי הדעות מוצעים כרעיון מוצלח יותר, - יופי. אבל לא לקטול סתם כך את מי שמשקיע את נשמתו בעבודה הציבורית. ומה הקשר של כל זה לסיפור על הטיול והאיילה? אין קשר, אבל לא תזיק לפורום הזה אתנחתא קלה מהפוליטיקה, וקצת תוספת צבע לבמה החברתית הזו של האגודה.
אתמול (יום שישי) יצאתי עם שלושה מכורים חסרי תקנה לחפש בארץ מקום לרחיפה, למרות שהשמיים היו שחורים וכועסים, הרוח בצפון התקרבה ל 100 קמ"ש, וכל האנשים הנורמליים שהיו בחוץ הלכו עם מטריות ומעילים. כל השאר היו ספונים בבתיהם החמים עם נעלי בית ועיתון. יצאנו לדרך עם המחשבה שאם יהיו תנאים לרחיפה, אז טוב, ואם לא - אז נצא לטייל, וגם זה טוב. כך הגענו למקום עם הסיכוי הטוב ביותר - מצוקי דרגות שלחוף ים המלח. כצפוי, לא התרחש נס ואי אפשר היה לרחף, אבל יצאנו לטייל בסביבה וראינו נחלי מים במדבר ואת תחילת הצמיחה של צמחי המדבר שמתעוררים לחיים באותם ימים בודדים בשנה בהם יש גשם באיזור, ואפילו זכיתי לחוויה שמעולם לא היתה לי לפני כן: מתוך המרחבים הגדולים של המדבר שמסביב הגיעה לפתע איילה בודדת שנעצרה להסתכל בפולשים התמהונים שחדרו לטריטוריה שלה. בהתחלה היא נעמדה במרחק בטחון גדול, זהירה, מפוחדת, ומוכנה לזינוק ולבריחה עם כל תנועה חריגה שעשינו, אבל לאט לאט גבר בטחונה, והיא הלכה והתקרבה, אבל נסוגה בקפיצה, התקרבה פעם נוספת וברחה בבהלה, ובכל סיבוב התקרבה יותר ויותר. תמיד היא עמדה ביני ובין הצוק התלול, וכל בריחה שלה היתה לעבר הצוק. כנראה שזהו האינסטינקט שלה: לברוח בכוון שבו בוודאי יש לה יתרון - ריצה על המדרון הסלעי התלול. לבסוף הצלחתי לשחד אותה: החזקתי פרוסת לחם שיפון טרי והיא חטפה לי אותה מהיד וברחה חזרה למרחבי המדבר. אחר כך עלינו לגבעה הקטנה, צפונית לעמדה המישורית בה מניפים בדרך כלל, ונזכרתי בפעם הראשונה בה טסתי במצוקי דרגות. זה היה לפני הרבה שנים. מצוקי דרגות הוא בוודאי האתר הבעייתי ביותר להמראה בארץ (לפחות בקיץ) : רוח חלשה, הנפה קדמית (!), וריצת אמוק קצרה לעבר הצוק והתהום. סיימתי את הקורס שבועות ספורים לפני כן, ולשמחתי היה במקום מי שהיה אז הטייס הראשי. ביקשתי ממנו להנחות אותי ולהשגיח על ההנפה והיציאה. הרוח היתה צפונית, במקביל למצוק (!), אבל יש מורד קטן ותלול מאד של הגבעה הפונה צפונה, לא יותר מעשר מטר אורכו. הוא עזר לי לפרוס, אמר לי מתי להניף, וצעק לי "רוץ!, רוץ!, רוץ !". ב"רוץ" השני כבר הייתי באוויר, והסיפור המזעזע הזה עבר בשלום, אבל אתמול כשהסתכלתי על המדרון הקצרצר והתלול שמסתיים בתהום עברה בי צמרמורת. מצוקי דרגות הוא האתר ממנו המראתי במשך השנים לאחר מכן יותר פעמים מכל אתר אחר, ואף פעם לא ראיתי מישהו נוסף מבצע המראת התאבדות כזו. הפקדתי את חיי בידי הטייס הראשי והוא עשה טעות חמורה. טוב, אז עכשיו מה המסקנה מהסיפור הזה? הרי כל סיפור צריך להסתיים במוסר השכל. . . אז בהקשר של תיפקוד הטייס הראשי אני מעדיף עכשיו, בזמנים האלה, להדגיש דווקא את הצד החיובי. כל נושא תפקיד באגודה עושה את עבודתו בהתנדבות, על חשבון זמנו הפרטי, וגם הרבה על חשבון כיסו הפרטי. ברוב המקרים הוא היחיד מבין מאות חברים המתנדב לעשות זאת. הרבה פעמים צריך אפילו ללחוץ עליו כדי שיסכים. כמו כל אדם, הוא עושה טעויות ובוודאי שייתכנו חילוקי דעות על עבודתו. קל מאד לעמוד מהצד ולבקר אותו, אבל אף אחד מהמבקרים לא קם ואומר לו: "זוז הצידה, אני יודע יותר טוב ממך וגם מוכן לעשות את העבודה בפועל!". לכן הוא הטוב ביותר המבצע את העבודה כרגע. ולכן ראוי לכל אחד להצטנע ולתת כבוד למי שמוכן לעשות את העבודה למען הכלל, גם למען אותם מותחי ביקורת. אם הביקורת מנוסחת כהצעת עזרה, - אהלן וסהלן. אם חילוקי הדעות מוצעים כרעיון מוצלח יותר, - יופי. אבל לא לקטול סתם כך את מי שמשקיע את נשמתו בעבודה הציבורית. ומה הקשר של כל זה לסיפור על הטיול והאיילה? אין קשר, אבל לא תזיק לפורום הזה אתנחתא קלה מהפוליטיקה, וקצת תוספת צבע לבמה החברתית הזו של האגודה.