על סף יאוש...
הי שנים עקבתי אחרי הפורום כי היתה לי הרגשה שאנחנו חלק מהעניין אבל...רק לפני חצי שנה אובחנה בתי בת ה 16 כבעלת הפרעת קשב וריכוז. למה רק עכשיו...סיפור ארוך...בבית ספר טענו שאין..חשבנו שהכל זה ליקוי למידה שהיא אובחנה להם...(בדיעבד מסתבר שליקויי הלמידה כנראה אובחנו בטעות וזה מוסיף לבלגן... כי עכשיו היא טוענת באם היא לא תקבל הקלות היא לא יכולה להיבחן וללמוד...) לאורך כל השנים היו עליות וירידות בלימודים. כשהיא ממש מתאמצת והחרב על הצוואר (פשוטו כמשמעו) הציונים הם 90+ בכל שלב אחר של החיים, 5 שליליים בתעודה זה רגיל. מחברת אין, ספרים שוכבים בארון ולא ראו אור יום שנה שלמה, היא אובחנה במקביל כמחוננת לכן היא קולטת את הכל מ"האויר" אבל פשוט לא עושה כלום עם זה. מדברת בכתה בלי סוף, מתפרצת לדברי המורים ומסיחה את דעתם של חבריה. עבודות מכינה אך לא מגישה לעיתים קרובות דוחה את הכנתם לדקה ה100 ( לא ה90) ולא מגישה אותן בסוף. במחיהת ארגון ניסינו כבר הכל...שום דבר לא מחזיר מעמד, היא מוותרת לעצמה מהר מידי. מורה שהיא אוהבת היא תעשה הכל בשבילה כולל ללמוד למבחנים (שיעורי בית זה כבר יותר מידי) אם במקצוע יש מורה שהיא מרגישה (ולפעמים בצדק אבל לפעמים לא) שלא הולכת לקראתה, לא מחבבת אותה, לא הוגנת כלפיה הוא סתם לא נחמדה (או נחמד לצורך העניין) אז היא לא לומדת את המקצוע. אי אפשר לדבר כי הרגישות שלה עצומה. מתעצבנת מהר, נרגעת לאט. אני רוצה לעזור והיא דוחה את העזרה. התחלנו טיפול פסיכולוגי מספר פעמים אבל כשהיא מרגישה חשופה מידי (וזה תמיד קורה בטיפול שכזה) היא מנתקת קשר ומסרבת ללכת. על ריטלין היא קראה כל מה שאפשר , טוב ורע, והודיעה לי שאין מה לדבר על זה היא לא תיקח את זה לעולם. אם אנחנו מנסים לדבר על זה פשוט נסגרת בפנינו. עכשיו היא על סף סילוק מבית הספר (5 שליליים...בעיות התנהגות...) לא נראה לי שהיא מפנימה את זה (עדיין מדברת על הטיול של כתה יא...) יש לה כשרונות משלה...שלא קשורים לבית הספר אבל גם פה היא לא מתמידה. חוסר ההתמדה היא מילת מפתח כאן. יש לנו הרגשה שלדעתה זה היא מצד אחד והעולם כולו מצד שני וזה כואב! איך עוזרים לה? רעיונות? כי לנו נגמר. איך משאירים אותה במסגרת מסודרת? איך גורמים לה לעשות עם עצמה משהו? איך משכנעים אותה שריטלין יכול להיות דבר טוב? איך מחזירים אותה חזרה?
הי שנים עקבתי אחרי הפורום כי היתה לי הרגשה שאנחנו חלק מהעניין אבל...רק לפני חצי שנה אובחנה בתי בת ה 16 כבעלת הפרעת קשב וריכוז. למה רק עכשיו...סיפור ארוך...בבית ספר טענו שאין..חשבנו שהכל זה ליקוי למידה שהיא אובחנה להם...(בדיעבד מסתבר שליקויי הלמידה כנראה אובחנו בטעות וזה מוסיף לבלגן... כי עכשיו היא טוענת באם היא לא תקבל הקלות היא לא יכולה להיבחן וללמוד...) לאורך כל השנים היו עליות וירידות בלימודים. כשהיא ממש מתאמצת והחרב על הצוואר (פשוטו כמשמעו) הציונים הם 90+ בכל שלב אחר של החיים, 5 שליליים בתעודה זה רגיל. מחברת אין, ספרים שוכבים בארון ולא ראו אור יום שנה שלמה, היא אובחנה במקביל כמחוננת לכן היא קולטת את הכל מ"האויר" אבל פשוט לא עושה כלום עם זה. מדברת בכתה בלי סוף, מתפרצת לדברי המורים ומסיחה את דעתם של חבריה. עבודות מכינה אך לא מגישה לעיתים קרובות דוחה את הכנתם לדקה ה100 ( לא ה90) ולא מגישה אותן בסוף. במחיהת ארגון ניסינו כבר הכל...שום דבר לא מחזיר מעמד, היא מוותרת לעצמה מהר מידי. מורה שהיא אוהבת היא תעשה הכל בשבילה כולל ללמוד למבחנים (שיעורי בית זה כבר יותר מידי) אם במקצוע יש מורה שהיא מרגישה (ולפעמים בצדק אבל לפעמים לא) שלא הולכת לקראתה, לא מחבבת אותה, לא הוגנת כלפיה הוא סתם לא נחמדה (או נחמד לצורך העניין) אז היא לא לומדת את המקצוע. אי אפשר לדבר כי הרגישות שלה עצומה. מתעצבנת מהר, נרגעת לאט. אני רוצה לעזור והיא דוחה את העזרה. התחלנו טיפול פסיכולוגי מספר פעמים אבל כשהיא מרגישה חשופה מידי (וזה תמיד קורה בטיפול שכזה) היא מנתקת קשר ומסרבת ללכת. על ריטלין היא קראה כל מה שאפשר , טוב ורע, והודיעה לי שאין מה לדבר על זה היא לא תיקח את זה לעולם. אם אנחנו מנסים לדבר על זה פשוט נסגרת בפנינו. עכשיו היא על סף סילוק מבית הספר (5 שליליים...בעיות התנהגות...) לא נראה לי שהיא מפנימה את זה (עדיין מדברת על הטיול של כתה יא...) יש לה כשרונות משלה...שלא קשורים לבית הספר אבל גם פה היא לא מתמידה. חוסר ההתמדה היא מילת מפתח כאן. יש לנו הרגשה שלדעתה זה היא מצד אחד והעולם כולו מצד שני וזה כואב! איך עוזרים לה? רעיונות? כי לנו נגמר. איך משאירים אותה במסגרת מסודרת? איך גורמים לה לעשות עם עצמה משהו? איך משכנעים אותה שריטלין יכול להיות דבר טוב? איך מחזירים אותה חזרה?