על לקבל את חוסר השקט

[העיוור]

על לקבל את חוסר השקט

מניסיון, אחת העצות שחלק גדול מספרי העזרה העצמית מציעים זה "לחיות בהווה" - ולא בעבר או בעתיד.
אני נוטה להיות נוסטלגי לפעמים כלפיי העבר, אבל חלק גדול מההשקעה הנפשית שלי היא בעתיד. אני נוטה להיות מוטרד לפעמים מהתפתחויות שליליות אפשריות, ולא מצליח להרגיע את עצמי לאורך זמן.
היום היה רגע משכר מרוב שמחה, שבו פשוט אמרתי לעצמי שאני מקבל את זה שאני מוטרד ומודאג, כמו שאני מקבל תכונות אופי ומאפיינים אחרים באישיות שלי. זה לא אומר שאני *תמיד* מודאג - אבל זה אומר שלעיתים קרובות אני מודאג, ושזה בסדר, שאני מסוגל לקבל את זה ולחיות עם זה, ושלא צריך למצוא פתרון. לפעמים הדאגה מהעתיד היא חלק מההווה.

 

[Mist2]

לדעתי זה הוא שלב חשוב (בלי לחלק ציונים)

אבל הקבלה הזו אמורה להתרחש בכל פעם מחדש, ולא מספיק לקבל את עצמי פעם אחת, במחשבה שהפעם הזו מספיקה וכעת אני יכול לדאוג ולחיות בעתיד חופשי.
&nbsp
עם הזמן יהיה צורך לראות את ההזדהות עם אותו עתיד דמיוני, והזדהות עם הנושאים, אשר מדאיגים אותנו באותו עתיד, ואף הזדהות עם דאגה... ואחרי כן ...

 

[ושתי המלכה1]

 

[ינוקא1]

הדאגה לעתיד היא דבר חיובי בעיני

כל עוד היא נעשית בפרופורציה.

"לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם.
אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל.
תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ."

כל הטבע בנוי על הדאגה לעתיד -
בנוסף לנמלים , גם העצים והפקעות , דואגים בזמן הגשמים לקייץ ודואגים בזמן הקייץ לגשמים.

להיות אדם מואר , זה לא מחייב אותך להיות מטומטם שלא חושב כלל על העתיד ועל המהלך הטבעי של הדברים.
חסכון כספי , למשל , זה דבר חשוב מאוד לאדם - להכין בימי "הקייץ" של האדם כשהוא צעיר ובריא , את ימי החורף והסתיו שלו כשהוא זקן וחולה.

(אם אינך בונה על חיי נצח , זה דבר חיוני לתכנן זאת).

השאלה היא היכן נכנס ה"עיקרון המדיטטיבי" בכל זה , של "להיות בהווה" וכו' וכו'.

אני מאמין , שזה נכנס ביכולת להיות "בשיוויון נפש" כלפי הכל :

בשיוויון נפש מול החיים , בשיוון נפש מול המוות.
בשיוויון נפש מול הצעירות , בשיוויון נפש מול הזיקנה.

שיוויון נפש זה לא אומר "לטמון את הראש בחול" , זה כן אומר "לא להתרגש".

העצים והחיות אינם "מתרגשים" כשהם מכינים את המשאבים שלהם לקראת העונה הבאה , אלא עושים זאת באופן טבעי והרמוני.

שיוויון נפש זה -
להיות מסוגל לראות את ההווה ,
להיות מסוגל לראות את העתיד הצפוי והסביר ,
לנקוט את הצעדים האופטימליים מבחינתך לקדם את מה שאפשר ,
ואת מה שאי אפשר לנקוט צעדים כלפיו אז "לשחרר".

זה הכל.

 

[חמניה מגורענת]

מה שאני אוהבת בפתגם הזה

"לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם.
זה שההיפך מעצלן זה לא חרוץ, ההיפך מעצלן זה חכם!
וההיפך מחכם זה לא טיפש, ההיפך מחכם זה עצלן!

 

[בן טל-שחר]

 

[ינוקא1]

 

[הקוסמת הורודה2]

.

 

[רועי החושב]

לא, זה לא

העצל לומד מהנמלה לא את החריצות שלה אלא את הטריק שלה- לעבוד בשביל להתעצל.
הוא לומד שהוא צריך להיות עצל באופן כזה שהעצלות תבוא על סיפוקה במלואה. החוכמה היא ראיית הנולד ולכן עצל חכם הוא עצל שרואה את הנולד ועובד כדי להתעצל בעתיד.
הוא לא מתקן את מידותיו, הוא נשאר עצל. אלא שהוא עצל הרואה את הנולד.

 

[Feanor75]

היי

דאגות וטרדות אינן חלק לגיטימי מהחיים. כדי לסלק אותן צריך למלא את עצמנו בתוכן ובכוח, באהבה. לנסות למצוא את האנשים שמחזקים ולהתרחק מאלה שמחלישים אותך. ואותו דבר לגבי הרגלים וחומרים, שלא תהיה תלוי בגורמים חיצוניים. זה באופן כללי מכיוון שלא נתת פרטים על עצמך.
שלא תחשוב שמשהו איתך לא בסדר, אתה בגיל צעיר ונמצא באחד האזורים הכי מטריאליסטים בעולם, הרוחניות מורחקת מפה והמציאות מאוד קשה, צריך למצוא את הדרך אל הרוח ואל האמת. זה מאוד קשה בישראל.

 

[רועי החושב]

אם אין דאגות אין רצון

אם חס וחלילה תצליח "להרגיע את עצמך", כלומר לדכא את הדאגות והראיה לעתיד, אז גם לא תוכל לתפקד בחיים.
חסידי המדיטציה שפה מושפעים מתרבות המזרח הרחוק ששוללת את הרצון.
אבל בתכלס הם לא ריאליים כי כל הישראלים הטמבלים האלו שנוסעים להודו וכ"ו כתיירים זוכים להביט בה מהצד השבע שלה. הם יכולים להרשות לעצמם לחיות כמו מליונרים, לעשות מדיטציה באיזה אשראם ולהתאמן בלשים זין על הכל.
האימון הזה בחוסר אכפתיות, שהוא המהות של כל שיטות המדיטציה והיוגה למיניהן אי פעם, הוא אימון דפוק וחולני של תרבות מנוונת ושוקעת.
אני גם חושב שהאחריות לכך שיש לנו רק ממשלות חסרות צדק חברתי בעשורים האחרונים נופלת על הדור הזה בערך מאז שנות התשעים ועד היום. מדובר על אלו שנסעו להודו וגילו את נפלאות הלשים זין על העולם. גילו את הסוטולים והרוחניקיות והקרחנות ומועדוני הזיונים של אושו.
בקיצור- דור של פורקי עול שנתנו, בלב חפץ, לחוסר האכפתיות כלפי העתיד, כלפי עצמם וכלפי החברה שהם חיים בה לחלחל לתוכם. אין להם עתיד כי הם ויתרו עליו.