רונית 1411
New member
על כעס ורוחניות
המדריך לאישה הזועמת
פורסם ב 29 באפריל 2014 ע"י smadar
לינק
http://smadarmiller.com/המדריך-לאישה-הזועמת
לא קל לנו להתמודד עם אישה כועסת, בעיקר אם היא אנחנו.
למה הכעס שלנו חשוב כל-כך לנו ולעולם, ועוד רשמים ממסעותיי עם המאסטר כעס.
אני לא חושבת שלב אנוש יכול להתעורר ולהביט אל המציאות של דיכוי נשים מבלי להתמלא בזעם.
זה מעורר חמה, נקודה.
כשחקרתי את טבח נשות העצמה המכונה "ציד המכשפות"- רתחתי.
כשצללתי אל חקר ההקשרים של הגוף הנשי ביהדות- רציתי לצרוח.
ועכשיו, כנראה שלבי נפתח להיות קשוב לנפגעות אונס, כי לא עובר יום מבלי שאני שומעת עוד סיפור אישי של אישה שנפגעה.
אני מקשיבה והגוף שלי מגיב בעצמה רבה. הדחף הראשון- לרוץ ולעטוף בחיבוק מגן את כל ילדות העולם, את כל נשות העולם.
דחף לעזוב הכל ולהציל. מיד.
והדחף השני הוא לתפוס את כל אותם מנוולים, ו… אני לא יודעת מה לעשות להם, כי להרוג אותם מרגיש לי כמו עונש קל מדי.
ולאורך כל הדרך, יש לי בעיה הזעם שלי. אני מרגישה צורך להסתיר אותו. לדחוף אותו לאיזו מגירה.
אני מתייחסת אליו כמו אל ילד נודניק שמושך לי בשמלה ומפריע לעבוד.
יש חלק ממני שכבר הבין שהכעס הוא שותף חשוב פה, אבל רוב חלקיי מתכחשים לכך.
אני מרגישה את זה מגיע מהחלק האחורי של הגוף שלי. היא עומדת שם מאחורי, נזירה בגלימה לבנה, גבוהה ממני בהרבה.
והיא שמה יד על הכתף שלי, ובקול הכי מתוק והכי מפחיד אומרת לי שלא כדאי לכעוס.
מה שהיא מתכוונת לומר זה, שאסור לי לכעוס.
והזעם בוער בבית החזה. והיד שלה על הכתף שלי, קפואה.
ויש לה משת"פים בחוץ. חברים שלי, חברות שלי, אנשים יפים, רוחניים, שאומרים לי, בכל מיני דרכים,
חלקן יפות ורוחניות גם כן, שאסור לי לכעוס. שזו אנרגיה ישנה, אנרגיה נמוכה. שזה שייך לעבר,
שזה לא משרת אותי. וחלק ממני רוצה להסכים איתם, רוצה להפוך אותי למלאכית אור ואהבה שכזאת.
אבל הכעס שלי מתעקש. ואני יודעת שלא סתם. אני יודעת שהוא לטובתי.
אז בשבילי להזכיר לעצמי, וגם לטובת הציבור, אני רוצה לכתוב כאן כתב הגנה קטן לכעס הפרטי שלי, ולכעס הנשי בכלל.
להיות הסנגורית של הכעס לרגע. פאק, אם אנחנו מאמינות שלכל רוצח שפל מגיעה הגנה משפטית, אז לכעס הקטן שלי לא?
אז הנה, בבקשה:
אין לנו רגשות מיותרים. כל רגש הוא ילד שלנו. כולם ראויים לאהבתנו, לתשומת ליבנו, לקשב שלנו. גם המאתגרים שמביניהם.
הכעס שלי חשוב. הוא מלמד אותי את גבולותיי. הוא מתעורר כשמישהו או משהו פולש למרחב שלי ללא הזמנה, בגסות.
כשמישהו רומס את היקר לי.
(אגב, הוא מתעורר גם כשמישהו עושה זאת ללא כל כוונה. זהו כעס, לא צדק. אלו שני דברים שונים, שלפעמים הולכים ביחד, ולפעמים לא.
כדאי להיות מודעת שלפעמים הכעס שלי לא מוצדק לפי אמות מידה כאלו או אחרות, ועדיין הוא שם..)
כל עוד אני לומדת מי אני, מה טוב לי ומה מזיק לי- אני זקוקה לכעס שלי.
אולי יום אחד הגבולות האלו יהיו יותר ברורים לי, ואז אצטרך אותו פחות.
הכעס חשוב לנשים, כי הגבולות שלנו גמישים, כי אנחנו יכולות להכיל ילדים ואנשים בתוך המרחב שלנו,
כי אנחנו נוטות להתקרב, להתמסר ולהעניק. אנחנו ממש זקוקות למורה המאסטר כעס,
ששומר עלינו שלא נלך לאיבוד בתוך האמפתיה וההזדהות שלנו, שומר עלינו מפני ניצול בהסכמה.
אנחנו זקוקות לכעס כדי לשנות את מציאות חיינו.
כל הגוף שלי זועק שזה לא ייתכן שנשות העולם חיות על רולטת אונס של אחת משלוש.
אני לא יכולה לשאת את הנתון הזה. ברמה הכי מיידית, אני, נשות המשפחה שלי, חברותיי הקרובות, ברגע זה ממש,
מסתובבות על הרולטה. לא סביר. בלתי נסבל. בלתי נתפס.
אז אני רוצה לפעול ביחס לזה, אני רוצה להתריע על זה, אני רוצה לחקור את זה, אני רוצה להבין,
אני רוצה למגר את הדבר הזה. אני רוצה לרפא את המגיפה הזו. אני, כל-כולי, "על-זה".
ועכשיו תיקחו ממני את הכעס. מה נשאר?
דיון אקדמאי מפוהק. "אוי ווי זמיר" בחדשות הערב. גרבצת מילולית.
הכעס הוא המדחף, המדחס, המנוע והמנוף שלי.
הכעס הוא אש. הוא חבר טוב של להט ושל תשוקה, ותתפלאו- גם של חמלה.
כן, מתחת לכעס יש אהבה.
הלביאה השואגת היא לא אכזרית. היא לא קריזיונרית. היא לא "פמיניסטית זועמת."
היא עושה את העבודה שלה, ראבאק.
והיא מלאת חמלה עבור מי שהיא אמורה להגן עליו.
הכעס הוא לא אלימות. עוז כלבתי האהובה מעולם לא תקפה איש.
היא נובחת קצת, חושפת שיניים במקרי קיצון, וחוזרת לרבוץ על הפוף.
הכעס בצורתו הטהורה, בלי הדחקות ופיתולים ועיוותים, בלי לקבור אותו, לצבור אותו או לנפנף בו, הוא לגמרי לא מזיק.
גל אנרגיה עולה, גואה, יוצא, ממשיך הלאה. הופך למשהו אחר. הרבה פעמים לתקווה. לפעמים חוזר להיות אהבה.
כעס מבלגן כדי לסדר. לפעמים הדרך הכי טובה לעשות סדר היא להתחיל בלהפוך את השולחן.
אני צריכה את הכעס שלי. אני לומדת איך לעבוד איתו טוב. אני אפילו מתחילה לחבב אותו,
וזה ממש הישג בתוך אקלים חברתי שממש לא מקדם בברכה זעם נשי.
חברה יקרה אמרה פעם שלפי קוד הגבריות בתרבות שלנו, מותר לגברים לחוש ולהביע רק שני סוגי רגש: חרמנות וכעס.
אני זוכרת שאמרתי לה שנראה שאלו שני הרגשות היחידים שלנשים אסור בשום אופן להביע.
בספר החוקים הלא כתובים של המגדר כתוב בפירוש: כמה שיותר זועמת – ככה פחות אישה.
וואלה, מפחיד לכעוס. זה מערער את הזהות הכי בסיסית שלי.
אני מרגישה שנשים וגברים גם יחד שותפים לפחד הנוראי מפני האישה הזועמת.
בעל הבית שלי לא תיקן ברז דולף במשך שלושה חודשים.
בסוף רתחתי. הצלחתי ממש להתעצבן בקול רם. אפילו אני נבהלתי מעצמי והידיים שלי רעדו.
ברז חדש נקנה והותקן בתוך פחות מעשרים דקות.
"רק תחזרי לחייך. בבקשה, תחייכי!" – הוא כמעט התחנן, ועד היום בכל שיחה בייננו הוא שואל "את לא כועסת, נכון?"
20140429_110148
בגלל שזעם לא נכלל בסל התכונות הלגיטימיות שלנו, הנשים, ההתיידדות אתו והלמידה איך לעבוד אתו עשויות להיות לא פשוטות, מטלטלות ומבלבלות.
אז אני מגישה כאן צרור תובנות שצברתי בקריירה שלי כאישה (גם) זועמת,
מן מדריך קטן להתנהלות נשית עם כעס. כעסי ותהני!
כעס מתחבא
טוב, מכיוון שרובנו למדנו והפנמנו שלא יפה לנו לכעוס, ואולי אפילו מסוכן לנו- אנחנו נוטות לקחת את הכעס ולהחביא אותו בתוך רגשות אחרים. למשל, בתוך מרירות, נרגנות ועצבנות.
מה ההבדל בין אלו לבין כעס? למרירות, נרגנות ועצבנות אין כתובת מדויקת.
הם כלליים ומתמשכים, כמו מלמול בלתי פוסק ברקע.
לעומתם הכעס הוא אמירה אחת חדה וחד-משמעית, שלאחריה משתרר שקט.
לכעס יש כתובת מדויקת, הוא מהיר, בהיר ומדויק. פורקים-הולכים.
הרבה יותר ישיר ואפקטיבי.
כעס מופנה פנימה:
מורשת נשית ענפה. מפחיד מדי לכעוס החוצה? כועסות פנימה.
מזיקות לעצמנו, לבריאותנו ולרווחתנו: ביקורת עצמית, אשמה, תחושת ערך פחותה, הרעבה עצמית, מערכות יחסים רעילות,
אכילה כפייתית, השוואות מכאיבות. יש צורך להמשיך?
בקיצור, שווה לשים לב איפה ויתרת על לשלוף ציפורניים וסיימת עם ציפורן חודרנית.
תשלום אחד, או לחלק לך?
אני לא כועסת. לא כועסת. לא כועסת. לא כועסת. לא כ ו ע ס ת…… מתפוצצת!!!!
על מה? על כלום, על הקש הראשון שמעז להתקרב לגמל. ("מי האידיוט ששם פה קש?!? כמה פעמים אמרתי לך….")
עכשיו לכי תוציאי מהארכיון את כל אותן 3,000 פעמים שרצית לכעוס קצת אבל התאפקת. עוד קצת, ועוד קצת,
עד שצברת לך חתיכת צונאמי בפנים, שדווקא היום החליט לתת בראש.
הסינדרום הזה הוציא לנו, הנשים, שם רע כישויות בלתי צפויות, לא הגיוניות וחסרות פרופורציה, שעושות פיל מזבוב,
נטפלות לזוטות ולא מבחינות בין עיקר לתפל. שווה לנסות ללמוד לכעוס על כל דבר במועדו, ולו רק מסיבות של תדמית ויחסי ציבור. תודה.
הצתה מאוחרת.
יומיים אחרי שמישהו תקע לך הערה מקוממת או ניקנק אותך בכל דרך אחרת, את קולטת שזה ממש לא היה לעניין.
יומיים! יומיים הסתובבת לך כאילו הכל בסדר. רק קצת עצבנית ומדוכדכת ולא יודעת למה. (תמיד אפשר לומר "הורמונים" במקרים כאלה).
ואז את יושבת רגע עם עצמך וקולטת שבפנים כבר הכל רותח, אבל איכשהו את האחרונה לדעת מזה.
זה המקרה הנפוץ והקל. ויש את הפעמים שאת קולטת שמה שקרה אי שם בשנת 94' היה אשכרה הטרדה מינית,
ושלקח לך עשרים שנה לקלוט שאת פגועה וכועסת.
מה שעוזר לי במקרים כאלו הוא להסכים שלכעס שלי אין תאריך תפוגה, ולא חל עליו חוק ההתיישנות.
גם
המדריך לאישה הזועמת
פורסם ב 29 באפריל 2014 ע"י smadar
לינק
http://smadarmiller.com/המדריך-לאישה-הזועמת
לא קל לנו להתמודד עם אישה כועסת, בעיקר אם היא אנחנו.
למה הכעס שלנו חשוב כל-כך לנו ולעולם, ועוד רשמים ממסעותיי עם המאסטר כעס.
אני לא חושבת שלב אנוש יכול להתעורר ולהביט אל המציאות של דיכוי נשים מבלי להתמלא בזעם.
זה מעורר חמה, נקודה.
כשחקרתי את טבח נשות העצמה המכונה "ציד המכשפות"- רתחתי.
כשצללתי אל חקר ההקשרים של הגוף הנשי ביהדות- רציתי לצרוח.
ועכשיו, כנראה שלבי נפתח להיות קשוב לנפגעות אונס, כי לא עובר יום מבלי שאני שומעת עוד סיפור אישי של אישה שנפגעה.
אני מקשיבה והגוף שלי מגיב בעצמה רבה. הדחף הראשון- לרוץ ולעטוף בחיבוק מגן את כל ילדות העולם, את כל נשות העולם.
דחף לעזוב הכל ולהציל. מיד.
והדחף השני הוא לתפוס את כל אותם מנוולים, ו… אני לא יודעת מה לעשות להם, כי להרוג אותם מרגיש לי כמו עונש קל מדי.
ולאורך כל הדרך, יש לי בעיה הזעם שלי. אני מרגישה צורך להסתיר אותו. לדחוף אותו לאיזו מגירה.
אני מתייחסת אליו כמו אל ילד נודניק שמושך לי בשמלה ומפריע לעבוד.
יש חלק ממני שכבר הבין שהכעס הוא שותף חשוב פה, אבל רוב חלקיי מתכחשים לכך.
אני מרגישה את זה מגיע מהחלק האחורי של הגוף שלי. היא עומדת שם מאחורי, נזירה בגלימה לבנה, גבוהה ממני בהרבה.
והיא שמה יד על הכתף שלי, ובקול הכי מתוק והכי מפחיד אומרת לי שלא כדאי לכעוס.
מה שהיא מתכוונת לומר זה, שאסור לי לכעוס.
והזעם בוער בבית החזה. והיד שלה על הכתף שלי, קפואה.
ויש לה משת"פים בחוץ. חברים שלי, חברות שלי, אנשים יפים, רוחניים, שאומרים לי, בכל מיני דרכים,
חלקן יפות ורוחניות גם כן, שאסור לי לכעוס. שזו אנרגיה ישנה, אנרגיה נמוכה. שזה שייך לעבר,
שזה לא משרת אותי. וחלק ממני רוצה להסכים איתם, רוצה להפוך אותי למלאכית אור ואהבה שכזאת.
אבל הכעס שלי מתעקש. ואני יודעת שלא סתם. אני יודעת שהוא לטובתי.
אז בשבילי להזכיר לעצמי, וגם לטובת הציבור, אני רוצה לכתוב כאן כתב הגנה קטן לכעס הפרטי שלי, ולכעס הנשי בכלל.
להיות הסנגורית של הכעס לרגע. פאק, אם אנחנו מאמינות שלכל רוצח שפל מגיעה הגנה משפטית, אז לכעס הקטן שלי לא?
אז הנה, בבקשה:
אין לנו רגשות מיותרים. כל רגש הוא ילד שלנו. כולם ראויים לאהבתנו, לתשומת ליבנו, לקשב שלנו. גם המאתגרים שמביניהם.
הכעס שלי חשוב. הוא מלמד אותי את גבולותיי. הוא מתעורר כשמישהו או משהו פולש למרחב שלי ללא הזמנה, בגסות.
כשמישהו רומס את היקר לי.
(אגב, הוא מתעורר גם כשמישהו עושה זאת ללא כל כוונה. זהו כעס, לא צדק. אלו שני דברים שונים, שלפעמים הולכים ביחד, ולפעמים לא.
כדאי להיות מודעת שלפעמים הכעס שלי לא מוצדק לפי אמות מידה כאלו או אחרות, ועדיין הוא שם..)
כל עוד אני לומדת מי אני, מה טוב לי ומה מזיק לי- אני זקוקה לכעס שלי.
אולי יום אחד הגבולות האלו יהיו יותר ברורים לי, ואז אצטרך אותו פחות.
הכעס חשוב לנשים, כי הגבולות שלנו גמישים, כי אנחנו יכולות להכיל ילדים ואנשים בתוך המרחב שלנו,
כי אנחנו נוטות להתקרב, להתמסר ולהעניק. אנחנו ממש זקוקות למורה המאסטר כעס,
ששומר עלינו שלא נלך לאיבוד בתוך האמפתיה וההזדהות שלנו, שומר עלינו מפני ניצול בהסכמה.
אנחנו זקוקות לכעס כדי לשנות את מציאות חיינו.
כל הגוף שלי זועק שזה לא ייתכן שנשות העולם חיות על רולטת אונס של אחת משלוש.
אני לא יכולה לשאת את הנתון הזה. ברמה הכי מיידית, אני, נשות המשפחה שלי, חברותיי הקרובות, ברגע זה ממש,
מסתובבות על הרולטה. לא סביר. בלתי נסבל. בלתי נתפס.
אז אני רוצה לפעול ביחס לזה, אני רוצה להתריע על זה, אני רוצה לחקור את זה, אני רוצה להבין,
אני רוצה למגר את הדבר הזה. אני רוצה לרפא את המגיפה הזו. אני, כל-כולי, "על-זה".
ועכשיו תיקחו ממני את הכעס. מה נשאר?
דיון אקדמאי מפוהק. "אוי ווי זמיר" בחדשות הערב. גרבצת מילולית.
הכעס הוא המדחף, המדחס, המנוע והמנוף שלי.
הכעס הוא אש. הוא חבר טוב של להט ושל תשוקה, ותתפלאו- גם של חמלה.
כן, מתחת לכעס יש אהבה.
הלביאה השואגת היא לא אכזרית. היא לא קריזיונרית. היא לא "פמיניסטית זועמת."
היא עושה את העבודה שלה, ראבאק.
והיא מלאת חמלה עבור מי שהיא אמורה להגן עליו.
הכעס הוא לא אלימות. עוז כלבתי האהובה מעולם לא תקפה איש.
היא נובחת קצת, חושפת שיניים במקרי קיצון, וחוזרת לרבוץ על הפוף.
הכעס בצורתו הטהורה, בלי הדחקות ופיתולים ועיוותים, בלי לקבור אותו, לצבור אותו או לנפנף בו, הוא לגמרי לא מזיק.
גל אנרגיה עולה, גואה, יוצא, ממשיך הלאה. הופך למשהו אחר. הרבה פעמים לתקווה. לפעמים חוזר להיות אהבה.
כעס מבלגן כדי לסדר. לפעמים הדרך הכי טובה לעשות סדר היא להתחיל בלהפוך את השולחן.
אני צריכה את הכעס שלי. אני לומדת איך לעבוד איתו טוב. אני אפילו מתחילה לחבב אותו,
וזה ממש הישג בתוך אקלים חברתי שממש לא מקדם בברכה זעם נשי.
חברה יקרה אמרה פעם שלפי קוד הגבריות בתרבות שלנו, מותר לגברים לחוש ולהביע רק שני סוגי רגש: חרמנות וכעס.
אני זוכרת שאמרתי לה שנראה שאלו שני הרגשות היחידים שלנשים אסור בשום אופן להביע.
בספר החוקים הלא כתובים של המגדר כתוב בפירוש: כמה שיותר זועמת – ככה פחות אישה.
וואלה, מפחיד לכעוס. זה מערער את הזהות הכי בסיסית שלי.
אני מרגישה שנשים וגברים גם יחד שותפים לפחד הנוראי מפני האישה הזועמת.
בעל הבית שלי לא תיקן ברז דולף במשך שלושה חודשים.
בסוף רתחתי. הצלחתי ממש להתעצבן בקול רם. אפילו אני נבהלתי מעצמי והידיים שלי רעדו.
ברז חדש נקנה והותקן בתוך פחות מעשרים דקות.
"רק תחזרי לחייך. בבקשה, תחייכי!" – הוא כמעט התחנן, ועד היום בכל שיחה בייננו הוא שואל "את לא כועסת, נכון?"
20140429_110148
בגלל שזעם לא נכלל בסל התכונות הלגיטימיות שלנו, הנשים, ההתיידדות אתו והלמידה איך לעבוד אתו עשויות להיות לא פשוטות, מטלטלות ומבלבלות.
אז אני מגישה כאן צרור תובנות שצברתי בקריירה שלי כאישה (גם) זועמת,
מן מדריך קטן להתנהלות נשית עם כעס. כעסי ותהני!
כעס מתחבא
טוב, מכיוון שרובנו למדנו והפנמנו שלא יפה לנו לכעוס, ואולי אפילו מסוכן לנו- אנחנו נוטות לקחת את הכעס ולהחביא אותו בתוך רגשות אחרים. למשל, בתוך מרירות, נרגנות ועצבנות.
מה ההבדל בין אלו לבין כעס? למרירות, נרגנות ועצבנות אין כתובת מדויקת.
הם כלליים ומתמשכים, כמו מלמול בלתי פוסק ברקע.
לעומתם הכעס הוא אמירה אחת חדה וחד-משמעית, שלאחריה משתרר שקט.
לכעס יש כתובת מדויקת, הוא מהיר, בהיר ומדויק. פורקים-הולכים.
הרבה יותר ישיר ואפקטיבי.
כעס מופנה פנימה:
מורשת נשית ענפה. מפחיד מדי לכעוס החוצה? כועסות פנימה.
מזיקות לעצמנו, לבריאותנו ולרווחתנו: ביקורת עצמית, אשמה, תחושת ערך פחותה, הרעבה עצמית, מערכות יחסים רעילות,
אכילה כפייתית, השוואות מכאיבות. יש צורך להמשיך?
בקיצור, שווה לשים לב איפה ויתרת על לשלוף ציפורניים וסיימת עם ציפורן חודרנית.
תשלום אחד, או לחלק לך?
אני לא כועסת. לא כועסת. לא כועסת. לא כועסת. לא כ ו ע ס ת…… מתפוצצת!!!!
על מה? על כלום, על הקש הראשון שמעז להתקרב לגמל. ("מי האידיוט ששם פה קש?!? כמה פעמים אמרתי לך….")
עכשיו לכי תוציאי מהארכיון את כל אותן 3,000 פעמים שרצית לכעוס קצת אבל התאפקת. עוד קצת, ועוד קצת,
עד שצברת לך חתיכת צונאמי בפנים, שדווקא היום החליט לתת בראש.
הסינדרום הזה הוציא לנו, הנשים, שם רע כישויות בלתי צפויות, לא הגיוניות וחסרות פרופורציה, שעושות פיל מזבוב,
נטפלות לזוטות ולא מבחינות בין עיקר לתפל. שווה לנסות ללמוד לכעוס על כל דבר במועדו, ולו רק מסיבות של תדמית ויחסי ציבור. תודה.
הצתה מאוחרת.
יומיים אחרי שמישהו תקע לך הערה מקוממת או ניקנק אותך בכל דרך אחרת, את קולטת שזה ממש לא היה לעניין.
יומיים! יומיים הסתובבת לך כאילו הכל בסדר. רק קצת עצבנית ומדוכדכת ולא יודעת למה. (תמיד אפשר לומר "הורמונים" במקרים כאלה).
ואז את יושבת רגע עם עצמך וקולטת שבפנים כבר הכל רותח, אבל איכשהו את האחרונה לדעת מזה.
זה המקרה הנפוץ והקל. ויש את הפעמים שאת קולטת שמה שקרה אי שם בשנת 94' היה אשכרה הטרדה מינית,
ושלקח לך עשרים שנה לקלוט שאת פגועה וכועסת.
מה שעוזר לי במקרים כאלו הוא להסכים שלכעס שלי אין תאריך תפוגה, ולא חל עליו חוק ההתיישנות.
גם
