איתמר שקד1
New member
על יום הזיכרון
את שלהם הם כבר עשו ונמאס כבר לכתוב על זה ונמאס גם לקרוא. אבל כשהסיפורים באים בנפרד, כל סיפור והאומץ הגדול שעמד מאחוריו, כל קורבן של חיות טרור עם החיים שהשאיר מאחוריו - אז יוצא השטן מן השק ומראה לכולנו את פרצופו. נסיתי לדמיין את אמי נהרגת בפיגוע, יסלח לי אלוהים אבל ניסיתי. רציתי להיות חלק מהם ולו רק לרגע אחד. מה הייתי עושה אם הדמיון היה מציאות, את זה אני כבר לא יודע. ואז התחלתי לבכות, אני חושב שאני יודע למה. זה דומה לזה שבאתרי הצ'ט לפעמים נדמה שאין בני אדם מהצד השני. כולם הם אנשי אינטרנט, פלנטה אחרת. ברגע שאתה תופס שיש בן אדם מאחורה משהו בגישה שלך משתנה. אז כשעמדתי דום בצפירה הם היו חללים, שמות, עוד טקס אחד והולכים לחגוג בערב. כשפתאום הבנתי שיש מישהי שבאמת בוכה על החבר שלה, שמישהו באמת איבד בן, כשפתאום הבנתי שריבונו של עולם גם לא יעזור כי כל זה אמיתי - אז נפרץ הסכר. ואז חלק בי נפתח אליהם, החלק העמוק שבלעדיו לא היינו כולנו אמנים. זה אותו החלק שמאפשר לנו להיות אמפתיים גם למי שאיננו מכירים. ואז נשבעתי לזכור, נשבעתי להרגיש והייתי לרגעים חלק מכל זה. נשבעתי לשיר על אומץ ולרגש, לעזור עד כמה שכוחי יתן לי לאלו שבשבילם כל האסון הזה הוא אמיתי עד כדי טירוף. בכיתי גם מהתרגשות, מההרגשה של השליחות, מההבנה שזהו ערך מקודש לעבוד בשבילו. ואתם אנשים טובים, אל תסגרו את עצמכם, אל תתעלמו מעוצמות רגש כאלו. השתמשו בזה ועשו טוב כי בשביל זה אנחנו כאן. איתמר שקד, סטודנט במסלול המלא של בית צבי, ביה"ס הגבוה לאמנויות הבמה.
את שלהם הם כבר עשו ונמאס כבר לכתוב על זה ונמאס גם לקרוא. אבל כשהסיפורים באים בנפרד, כל סיפור והאומץ הגדול שעמד מאחוריו, כל קורבן של חיות טרור עם החיים שהשאיר מאחוריו - אז יוצא השטן מן השק ומראה לכולנו את פרצופו. נסיתי לדמיין את אמי נהרגת בפיגוע, יסלח לי אלוהים אבל ניסיתי. רציתי להיות חלק מהם ולו רק לרגע אחד. מה הייתי עושה אם הדמיון היה מציאות, את זה אני כבר לא יודע. ואז התחלתי לבכות, אני חושב שאני יודע למה. זה דומה לזה שבאתרי הצ'ט לפעמים נדמה שאין בני אדם מהצד השני. כולם הם אנשי אינטרנט, פלנטה אחרת. ברגע שאתה תופס שיש בן אדם מאחורה משהו בגישה שלך משתנה. אז כשעמדתי דום בצפירה הם היו חללים, שמות, עוד טקס אחד והולכים לחגוג בערב. כשפתאום הבנתי שיש מישהי שבאמת בוכה על החבר שלה, שמישהו באמת איבד בן, כשפתאום הבנתי שריבונו של עולם גם לא יעזור כי כל זה אמיתי - אז נפרץ הסכר. ואז חלק בי נפתח אליהם, החלק העמוק שבלעדיו לא היינו כולנו אמנים. זה אותו החלק שמאפשר לנו להיות אמפתיים גם למי שאיננו מכירים. ואז נשבעתי לזכור, נשבעתי להרגיש והייתי לרגעים חלק מכל זה. נשבעתי לשיר על אומץ ולרגש, לעזור עד כמה שכוחי יתן לי לאלו שבשבילם כל האסון הזה הוא אמיתי עד כדי טירוף. בכיתי גם מהתרגשות, מההרגשה של השליחות, מההבנה שזהו ערך מקודש לעבוד בשבילו. ואתם אנשים טובים, אל תסגרו את עצמכם, אל תתעלמו מעוצמות רגש כאלו. השתמשו בזה ועשו טוב כי בשביל זה אנחנו כאן. איתמר שקד, סטודנט במסלול המלא של בית צבי, ביה"ס הגבוה לאמנויות הבמה.