רונית 1411
New member
על יהירות ויוהרה
היהיר מלא בעצמו
אך ריק באחרים
מלא באויר
אך ריק באהבה
יש האומרים-
חטא הגאווה, כי לדעתם יהירות היא חטא
האם גם לדעתכם זהו חטא? או טפשות? או ריקנות?
מהיכן היוהרה נובעת?
הנה מעט על יוהרה מדה מרקר-
לינק
http://cafe.themarker.com/post/57871/
לצורך הנוחות נבדיל בין יהירות חיצונית לפנימית.
חיצונית- זאת היהירות הקלה לאבחנה, במיוחד כאשר אצל הזולת. זאת ההתנשאות, הארוגנטיות, ה"ידי ועוצם כוחי עשו את החיל הזה". היהיר משדר – אני מלא, והחומר בו אני מלא הוא אני. היהיר אומר- אני, את תיקוני השלמתי, בואו ואלמד אתכם דבר או שניים על התנהלות העולם.
בפועל מה שקורה הוא שיהיר חש פער עצום בין איך שנתפס חיצונית לבין המציאות הפנימית שחש. עמוק פנימה הוא מרגיש ריק, תהום, פליאה על האופן השונה בו הוא נתפס ובין האופן בו חווה את עצמו. מרגיש גוזל, מקבל יחס של נשר.
זה שייך לאחיזה. אדם רואה שאחד או כמה ממרכיבי נפשו פעל פעולה טובה בעולם, פעולה שהביאה לו תוצאות, בזמן מסויים, נגיד בילדות, הגנה עליו, העלתה את ערכו, אז הוא נאחז. הוא נוטל אותו מרכיב, תכונה, ומתחיל לנפח אותה, להוציאה ממידתה האמיתית, לאטום באמצעות שימוש יתר בה את כל הבורות שמרגיש בנפשו. וזה עובד. זה עובד על הסביבה, שבגלל חוסר ביטחון עצמי מאמינה למצג השווא הזה , וזה עובד על היהיר, לזמן מה, שהנה מצא נוסחת קסם להתגבר על מה שהוא רואה כקלפים גרועים שקיבל בחלוקת הקלפים הקוסמית.
זה יהיר כי הוא מצחיק, וזה כי הוא עשיר, וזאת כי היא יפה, וזאת כי היא כותבת מדהים. למעשה , נושא כל יהיר פנימה את חוסר הביטחון הנוראי של "מה יקרה אם ילקח ממני המרכיב בו אני תלוי", ולכן מחריף עוד יותר את העמדת החיץ הזה בינו לבין הכלל, כדי שלא יראו לו את הפחד. היהירות הופכת לקביים שרק איתם הוא נע בעולם, ובפועל, הופכים אותו לנכה, והוא בכלל, נולד לרוץ חופשי....
והכלל, הסביבה, גם מפחדים, כי אולי באמת יש ליהיר הזה יתרון אמיתי, ניתן , עלינו ? משוואה של אימה.
ברוחניות לומדים שכדי להיות שמח באמת, אני באמת, צריך לפנות חלל פנימי, אז מתאפשרת זרימה. יהירות עושה ההיפך. היא סותמת את כל החלל הפנימי במרכיבים שיצאו ממידה, מפחד שזה יתגלה, מהתנהגויות מתבצרות ומשכנוע פנימי שכל העומס הזה הוא בסדר ושאין ברירה אחרת. ואז, כשהחלל הפנימי סתום, אין אפשרות לשום דבר להכנס , לשום התרחשות עכשווית להחוות כפי שהיא.
כאשר מכירים בזה שבכל אדם יש טוב, הכי טוב, ואותו טוב שיש בכל אדם אחר, ובמהותו הוא רק טוב (לפני שהתכסה בקליפות האישיות), אפשר להתחיל להתקלף מהיהירות החיצונית. לצפות על כל פעם שאומר משהו כיודע ובעצם יודע שלא יודע כלום, לצפות על כל פעם שמתנשא מעל אחר ובעצם מפחד ממנו, כי לא מכיר בזה שהוא ואני, במהות, אחד.
ובנוגע ליהירות הפנימית- זאת קשה יותר לקבלה ולטיפול, זאת היהירות של השכל. השכל תמיד יודע הכל. מה היה, ומה יהיה, ומה ההוא מרגיש, ומה ההיא תעשה, ומה הכוונה הנסתרת ובפועל אינו יודע דבר. פשוט כלום. הכל דמיון שכל תכליתו הנצחת מעמדו הבלעדי על המערכת. זה נושא רחב ומורכב, אולי נפתח אותו בפעם אחרת, ובכל זאת, ככה בקטנה, כתרגיל, לצפות על כל מחשבה שעוברת לי בראש ולשאול: האם זה באמת כך ? האם אני בטוח שזה כך ? כך היה ? כך יהיה ? אולי זאת אשליה של תפישה ? ומן הצפיה הזאת אפשר לפתח הקטנה מסויימת של האמונה העיוורת בכוחו של השכל להדריך אותי בכל דבר, להבין שהוא יהיר בן יהיר, וגם יודע לשכנע אותי שהוא תמיד צודק, ובפועל, כאשר מצליח להחזיר אותו לתפקידו המקורי, יחדת קלט ועיבוד, ולא יחידת הסרטת אינסוף סרטים בכיכובי, יכול להתחבר יותר לידיעה עמוקה הנמצאת תמיד בלב, תמיד, ושבדרך כלל מתעלם ממנה כי השכל צועק, והלב לוחש.
היהיר מלא בעצמו
אך ריק באחרים
מלא באויר
אך ריק באהבה
יש האומרים-
חטא הגאווה, כי לדעתם יהירות היא חטא
האם גם לדעתכם זהו חטא? או טפשות? או ריקנות?
מהיכן היוהרה נובעת?
הנה מעט על יוהרה מדה מרקר-
לינק
http://cafe.themarker.com/post/57871/
לצורך הנוחות נבדיל בין יהירות חיצונית לפנימית.
חיצונית- זאת היהירות הקלה לאבחנה, במיוחד כאשר אצל הזולת. זאת ההתנשאות, הארוגנטיות, ה"ידי ועוצם כוחי עשו את החיל הזה". היהיר משדר – אני מלא, והחומר בו אני מלא הוא אני. היהיר אומר- אני, את תיקוני השלמתי, בואו ואלמד אתכם דבר או שניים על התנהלות העולם.
בפועל מה שקורה הוא שיהיר חש פער עצום בין איך שנתפס חיצונית לבין המציאות הפנימית שחש. עמוק פנימה הוא מרגיש ריק, תהום, פליאה על האופן השונה בו הוא נתפס ובין האופן בו חווה את עצמו. מרגיש גוזל, מקבל יחס של נשר.
זה שייך לאחיזה. אדם רואה שאחד או כמה ממרכיבי נפשו פעל פעולה טובה בעולם, פעולה שהביאה לו תוצאות, בזמן מסויים, נגיד בילדות, הגנה עליו, העלתה את ערכו, אז הוא נאחז. הוא נוטל אותו מרכיב, תכונה, ומתחיל לנפח אותה, להוציאה ממידתה האמיתית, לאטום באמצעות שימוש יתר בה את כל הבורות שמרגיש בנפשו. וזה עובד. זה עובד על הסביבה, שבגלל חוסר ביטחון עצמי מאמינה למצג השווא הזה , וזה עובד על היהיר, לזמן מה, שהנה מצא נוסחת קסם להתגבר על מה שהוא רואה כקלפים גרועים שקיבל בחלוקת הקלפים הקוסמית.
זה יהיר כי הוא מצחיק, וזה כי הוא עשיר, וזאת כי היא יפה, וזאת כי היא כותבת מדהים. למעשה , נושא כל יהיר פנימה את חוסר הביטחון הנוראי של "מה יקרה אם ילקח ממני המרכיב בו אני תלוי", ולכן מחריף עוד יותר את העמדת החיץ הזה בינו לבין הכלל, כדי שלא יראו לו את הפחד. היהירות הופכת לקביים שרק איתם הוא נע בעולם, ובפועל, הופכים אותו לנכה, והוא בכלל, נולד לרוץ חופשי....
והכלל, הסביבה, גם מפחדים, כי אולי באמת יש ליהיר הזה יתרון אמיתי, ניתן , עלינו ? משוואה של אימה.
ברוחניות לומדים שכדי להיות שמח באמת, אני באמת, צריך לפנות חלל פנימי, אז מתאפשרת זרימה. יהירות עושה ההיפך. היא סותמת את כל החלל הפנימי במרכיבים שיצאו ממידה, מפחד שזה יתגלה, מהתנהגויות מתבצרות ומשכנוע פנימי שכל העומס הזה הוא בסדר ושאין ברירה אחרת. ואז, כשהחלל הפנימי סתום, אין אפשרות לשום דבר להכנס , לשום התרחשות עכשווית להחוות כפי שהיא.
כאשר מכירים בזה שבכל אדם יש טוב, הכי טוב, ואותו טוב שיש בכל אדם אחר, ובמהותו הוא רק טוב (לפני שהתכסה בקליפות האישיות), אפשר להתחיל להתקלף מהיהירות החיצונית. לצפות על כל פעם שאומר משהו כיודע ובעצם יודע שלא יודע כלום, לצפות על כל פעם שמתנשא מעל אחר ובעצם מפחד ממנו, כי לא מכיר בזה שהוא ואני, במהות, אחד.
ובנוגע ליהירות הפנימית- זאת קשה יותר לקבלה ולטיפול, זאת היהירות של השכל. השכל תמיד יודע הכל. מה היה, ומה יהיה, ומה ההוא מרגיש, ומה ההיא תעשה, ומה הכוונה הנסתרת ובפועל אינו יודע דבר. פשוט כלום. הכל דמיון שכל תכליתו הנצחת מעמדו הבלעדי על המערכת. זה נושא רחב ומורכב, אולי נפתח אותו בפעם אחרת, ובכל זאת, ככה בקטנה, כתרגיל, לצפות על כל מחשבה שעוברת לי בראש ולשאול: האם זה באמת כך ? האם אני בטוח שזה כך ? כך היה ? כך יהיה ? אולי זאת אשליה של תפישה ? ומן הצפיה הזאת אפשר לפתח הקטנה מסויימת של האמונה העיוורת בכוחו של השכל להדריך אותי בכל דבר, להבין שהוא יהיר בן יהיר, וגם יודע לשכנע אותי שהוא תמיד צודק, ובפועל, כאשר מצליח להחזיר אותו לתפקידו המקורי, יחדת קלט ועיבוד, ולא יחידת הסרטת אינסוף סרטים בכיכובי, יכול להתחבר יותר לידיעה עמוקה הנמצאת תמיד בלב, תמיד, ושבדרך כלל מתעלם ממנה כי השכל צועק, והלב לוחש.
