חלק ב'
גדלנו. מילים בודדות בגיל שנתיים?--- יש. צירופים בגיל 3?--- יש. מבין הוראות?--- יש (אם כי לא תמיד מבצע). אבל... הילד עדיין די 'מנותק'. קשה לדובב אותו. כמעט לא יוזם 'שיחה'. לא מצטרף לילדים משחקים (גם ילדים קרובים ומוכרים, בני גילו, אפילו כשניסו לשדלו להשתתף). המון התעלמויות ממה שאומרים לו. קשר עיין רגעי, לא איכותי ולא רציף. מראה חזרתיות מסויימת במשחק. בגיל 3 דיבר במשפטים- אבל כמעט אך ורק אקולליה (היום קוראים לזה חיקוי מיידי). אז כבר התחילו לשאול אותי "תגידי, מה יש לו?". אי אפשר היה לשוחח- או שלא קיבלתי תשובה, או חזרה על שאלתי, או תשובה לא קשורה... לא היה מסוגל לדבר בטלפון- פשוט לא הבין איך זה. עד אז, מכונת ההכחשה עבדה במרץ: הוא מרוכז במה שהוא עושה, גם אבא שלו בקושי מדבר (מה שנכון...), באמת יותר מעניין פאזל או משחק עם דמויות מאשר להסיע מכוניות בין ילדים, הילד חכם ומבין- פשוט 'לא בא לו' לשתף פעולה... הקש ששבר היה נושא הגמילה שהחל בגיל 3- עברנו 5 חודשים מסוייטים של עשיית צרכים בכל זמן ובכל מקום- בלי הפנמה של הנושא והמון כעסים ותסכול מצידי. בערך באותה תקופה התחברתי לאינטרנט והתחלתי לחפש אינפורמציה. נתקלתי במושגים PDD, אספרגר וSPD... לא יכלתי להתעלם יותר ופנינו לאבחון. היה ברור לי שיש לכפיר הפרעת תקשורת. להפתעתי, בסיום התהליך- נשללה ההשתייכות לספקטרום האוטיסטי! למה? בגלל הדמיון העשיר, היצירתיות, הרצון לקשר, הבנה של גבולות ומרחב אישי. לפני שאמשיך, אני רוצה לספר קצת על התהליכים שאני עברתי במהלך הזמן הזה: כמו שסיפרתי, מאז שכפיר נולד הוא היה 'אחר'- ואני אדם מאוד חרד. כל הזמן חיפשתי אישורים לזה שהוא 'בסדר'- השוויתי אותו לילדים אחרים, בדקתי בספרים, אפילו כשהיה תינוק רך הייתי מודדת לו את היקף הראש כי היה נדמה לי שראשו קטן מהנורמה ואולי יש לו פיגור (מיקרוצפלוס). מצב רוחי היה נע בין גיאות לשפל- תלוי מה הוא עשה/לא עשה באותו זמן ואפילו באותו יום... הילד הזה עבר בחינות ובדיקות מבוקר עד ערב- לפי מה שקראתי/שמעתי/ראיתי אצל ילדים אחרים. ילד שגדל באוירה של ביקורתיות ותסכול ו...כן, גם כעס. עצוב וכואב לי להגיד- כאילו שלא באמת קיבלתי אותו כפי שהוא וכל הזמן הוא היה 'תחת זכוכית מגדלת' של אמא (?) לחוצה וביקורתית. האבחון היה נקודת מפנה עבורי ובדיעבד גם עבורו. קיבלתי 'אישור רשמי' שהוא לא 'שם'- והתחלתי לראות אותו כמו שהוא, ילד רגיש ומיוחד. הפסקתי לחקור אותו, לשאול אותו שאלות בלי סוף ולבחון- והתחלתי לספר, לחלוק ופשוט לבלות יחד.
), מכמה טעמים. העיקרי הוא שחשוב לי להעביר את המסר מה יכול לקרות לילד רגיש כאשר הדמויות המשמעותיות בחייו ביקורתיות ולא מכילות. אם הורה אחד ילמד מהסיפור שלנו- דייני. שנית, אם יש הורים שחווים עם ילדיהם דברים דומים- חשוב להיות מודעים ולגשת לאיבחון וטיפול במידת הצורך. לא הייתי רוצה שיתקבל הרושם שאהבה וקבלה הם מרפא לכל ובכל מצב. אבל זה עוזר. נ.ב. פירסמתי את הסיפור בפורום 612 (אוטיזם, אספרגר וPDD), שם המשתתפים מכירים את המונחים והמושגים. אם יש שאלות- אשמח לענות. זה ארוך- להלן סיפורנו בהמשכים...
