על חמי וחמותי
שלום לכם. אני חדשה בפורום אבל רוצה לספר לכם על חמי וחמותי. כשהתחתנתי לפני כארבע שנים הייתי כלה נהדרת. כל הזמן רק ניסיתי לרצות את כולם. הייתי מביאה להם פרחים והם אמרו שהם לא אוהבים פרחים חיים. הייתי מביאה להם מתנות יקרות והם אמרו שהם לא רוצים שנוציא כסף (ובד"כ גם לא היו משתמשים במתנות שהבאנו). הייתי מבקשת לעזור לחמותי במטבח והיא היתה אומרת לי "לכי תנוחי". הייתי מביאה עוגות ומאכלים ורק אני ובעלי היינו אוכלים מהם (הם כנראה "נגעלו"). הייתי באה לחתוך סלט אז חמותי היתה אומרת "את לא יודעת לחתוך כרוב". הייתי מנסה לעזור באירועים משפחתיים וקיבלתי הוראה ברורה: לכי לצד. רק אל תפריעי לנו. בהתחלה הייתי נעלבת מהם וכל הזמן בוכה. עם הזמן "ירד" לי האסימון: כל החיים הם היו מתייחסים אל בעלי וגם קוראים לו (במפורש) "פליץ פלוץ", "אין שכל אין דאגות", "חיימקה שלי" וכו'. אז הנה פליץ פלוץ שלהם התחתן - אז כמובן שהאישה ישר נכנסת לאותה קטגוריה, וכל מה שצריך לעשות איתה זה לדאוג שלא תזיק ושלא תקלקל וש"תשב ותנוח" (ואני מה זה לא כזו....) עם הזמן למדתי להסתגר בתוך עצמי ולא לנסות ליצור איתם קשר בכלל. (ההתנהגות שלהם כלפי הילדות שלנו היא סיפור בפני עצמו - הם בטוחים שאני ובעלי לא מסוגלים לטפל בהן בכלל והן "נורא" "מרחמים" עליהן.) למדתי לשבת בשקט בחדר כשאנחנו נוסעים אליהם לשבת ולחכות בסבלנות שהשבת כבר תגמר ונחזור סוף סוף הביתה אל החופש. אבל עכשיו גם זה כבר לא טוב להם - פעם אחרונה שהיינו שם הם התפרצו עלי בצעקות למה אני מסתגרת בחדר ולא באה להיות איתם. אבל מה אני אעשה איתם? גם ככה אני מרגישה שם כמו איזה אומללה בבית תמחוי!!!
שלום לכם. אני חדשה בפורום אבל רוצה לספר לכם על חמי וחמותי. כשהתחתנתי לפני כארבע שנים הייתי כלה נהדרת. כל הזמן רק ניסיתי לרצות את כולם. הייתי מביאה להם פרחים והם אמרו שהם לא אוהבים פרחים חיים. הייתי מביאה להם מתנות יקרות והם אמרו שהם לא רוצים שנוציא כסף (ובד"כ גם לא היו משתמשים במתנות שהבאנו). הייתי מבקשת לעזור לחמותי במטבח והיא היתה אומרת לי "לכי תנוחי". הייתי מביאה עוגות ומאכלים ורק אני ובעלי היינו אוכלים מהם (הם כנראה "נגעלו"). הייתי באה לחתוך סלט אז חמותי היתה אומרת "את לא יודעת לחתוך כרוב". הייתי מנסה לעזור באירועים משפחתיים וקיבלתי הוראה ברורה: לכי לצד. רק אל תפריעי לנו. בהתחלה הייתי נעלבת מהם וכל הזמן בוכה. עם הזמן "ירד" לי האסימון: כל החיים הם היו מתייחסים אל בעלי וגם קוראים לו (במפורש) "פליץ פלוץ", "אין שכל אין דאגות", "חיימקה שלי" וכו'. אז הנה פליץ פלוץ שלהם התחתן - אז כמובן שהאישה ישר נכנסת לאותה קטגוריה, וכל מה שצריך לעשות איתה זה לדאוג שלא תזיק ושלא תקלקל וש"תשב ותנוח" (ואני מה זה לא כזו....) עם הזמן למדתי להסתגר בתוך עצמי ולא לנסות ליצור איתם קשר בכלל. (ההתנהגות שלהם כלפי הילדות שלנו היא סיפור בפני עצמו - הם בטוחים שאני ובעלי לא מסוגלים לטפל בהן בכלל והן "נורא" "מרחמים" עליהן.) למדתי לשבת בשקט בחדר כשאנחנו נוסעים אליהם לשבת ולחכות בסבלנות שהשבת כבר תגמר ונחזור סוף סוף הביתה אל החופש. אבל עכשיו גם זה כבר לא טוב להם - פעם אחרונה שהיינו שם הם התפרצו עלי בצעקות למה אני מסתגרת בחדר ולא באה להיות איתם. אבל מה אני אעשה איתם? גם ככה אני מרגישה שם כמו איזה אומללה בבית תמחוי!!!
