על הפנים....
אתמול נסעתי לבקר אותה, הכנתי לה מה שביקשה (כולל בישול מנות מיוחדות) והגעתי אליה. איך שהגעתי לשם,הראת לי סימני נשיכות בידיים שלה ואמרה שעושה לה טוב - הכאב, כלומר. באותה נשימה גם אמרה לי שהראתה כבר לצוות המטפל (בדקתי איתם ונכון... אמרה להם, הראתה להם והם יודעים). דקה וחצי לאחר מכן בעת שהתיישבנו לאכול, אמרה שהיא חייבת לדבר איתי לענין הסיגריות, שוב חזרתי ואמרתי שהנושא לא פתוח למו"מ התשובה היא לא חד משמעית. דקה של ברוגז, וחזרה לאכול. 10 דקות לאחר מכן, אמרה לי שהיא רוצה להשאר לבד ושאני אלך. אמרתי לה שאני לא אחזור שוב ואולי בכ"ז אני אשאר. התעקשה, שאלה אם אני שונאת אותה או כועסת עליה, הסברתי שבחיים לא שונאת אותה, לפעמים כועסת אבל גם אז אוהבת. אמרתי לצוות שאני לא מרשה לה לעשן, הזכרתי להם שהיא רק בת 12 למרות איך שהיא נראית ומתנהגת והלכתי. 4 דקות לאחר מכן טלפון ממנה,צעקות היסטריות על איך אני מעזה להגיד להם את זה, ושאני לא אראה אותה יותר, והיא מעדיפה להשאר באשפוז או למות ולא לחזור הביתה. התקשרתי לצוות ביקשתי שישימו עין עליה. התקשרה אלי לפחות 5 פעמים בשעה וחצי שלאחר מכן וכל פעם בענין הסיגריות, אני עונה והיא מנתקת. היום - לא עונה לי לטלפונים, בשיחה עם הרופאה מתברר שכרכה על צווארה שקית ניילון, ואכן האבחנה היא שהיא אובדנית ולא משחררים אותה אבל... אין מקום בגהה אז שאני אגיע מחר להעביר אותה לשלוותא. שוב הילדה משיגה מה שהיא רוצה. המאבק ממשיך, מצד אחד אולי זה סתם ניסיון לשלוט בי ? מצד שני- כדורים היא בלעה רק לפני שבועיים.... מרגישה שאני מתחילה קצת להתנתק ומעדיפה באמת להעביר אותה ושלא תחזור הביתה בקרוב, ופה השאלה: האם ללכת לבקר למרות שהיא לא רוצה ולהראות לה ש"אני שם תמיד ולמרות הכל" או לא ללכת לבקר, קצת לזעזע אותה שאמא לא משחק ? מה דעתכם ? אובדת עצות...
אתמול נסעתי לבקר אותה, הכנתי לה מה שביקשה (כולל בישול מנות מיוחדות) והגעתי אליה. איך שהגעתי לשם,הראת לי סימני נשיכות בידיים שלה ואמרה שעושה לה טוב - הכאב, כלומר. באותה נשימה גם אמרה לי שהראתה כבר לצוות המטפל (בדקתי איתם ונכון... אמרה להם, הראתה להם והם יודעים). דקה וחצי לאחר מכן בעת שהתיישבנו לאכול, אמרה שהיא חייבת לדבר איתי לענין הסיגריות, שוב חזרתי ואמרתי שהנושא לא פתוח למו"מ התשובה היא לא חד משמעית. דקה של ברוגז, וחזרה לאכול. 10 דקות לאחר מכן, אמרה לי שהיא רוצה להשאר לבד ושאני אלך. אמרתי לה שאני לא אחזור שוב ואולי בכ"ז אני אשאר. התעקשה, שאלה אם אני שונאת אותה או כועסת עליה, הסברתי שבחיים לא שונאת אותה, לפעמים כועסת אבל גם אז אוהבת. אמרתי לצוות שאני לא מרשה לה לעשן, הזכרתי להם שהיא רק בת 12 למרות איך שהיא נראית ומתנהגת והלכתי. 4 דקות לאחר מכן טלפון ממנה,צעקות היסטריות על איך אני מעזה להגיד להם את זה, ושאני לא אראה אותה יותר, והיא מעדיפה להשאר באשפוז או למות ולא לחזור הביתה. התקשרתי לצוות ביקשתי שישימו עין עליה. התקשרה אלי לפחות 5 פעמים בשעה וחצי שלאחר מכן וכל פעם בענין הסיגריות, אני עונה והיא מנתקת. היום - לא עונה לי לטלפונים, בשיחה עם הרופאה מתברר שכרכה על צווארה שקית ניילון, ואכן האבחנה היא שהיא אובדנית ולא משחררים אותה אבל... אין מקום בגהה אז שאני אגיע מחר להעביר אותה לשלוותא. שוב הילדה משיגה מה שהיא רוצה. המאבק ממשיך, מצד אחד אולי זה סתם ניסיון לשלוט בי ? מצד שני- כדורים היא בלעה רק לפני שבועיים.... מרגישה שאני מתחילה קצת להתנתק ומעדיפה באמת להעביר אותה ושלא תחזור הביתה בקרוב, ופה השאלה: האם ללכת לבקר למרות שהיא לא רוצה ולהראות לה ש"אני שם תמיד ולמרות הכל" או לא ללכת לבקר, קצת לזעזע אותה שאמא לא משחק ? מה דעתכם ? אובדת עצות...
