אני מכיר סיפור טוב בנושא
היה פעם מלך אחד שמאוד מאוד רצה בן. היו לו הרבה נשים, אבל בן לא היה לו. יום אחד הוא פגש באדם קדוש אחד וביקש ממנו עזרה בנושא. הקדוש ביצע הקרבה על פי הכתובים שכלה מנטרות מיוחדות ולבסוף נתן לאח מנשותיו של המלך את הברכה שאיפשרה לה ללדת בן. והיא אכן ילדה בן. והמלך מאוד אהב את הבן שנולד לו. עקב כך שילדה את יורש שעצר, לאותה מלכה היה מעמד יותר גבוהה בקרב שאר הנשים של המלך. על כן, חשו שתים מהנשים קינאה עזה. הקינאה העבירה את שתי הנשים על דעתן והן החליטו להרעיל את התינוק. לאחר שגילה כי בנו מת, המלך חש כי חרב עליו עולמו. ואז הופיע שם אותו אדם קדוש ואמר למלך: "הו מלך גדול. מדוע אתה מצטער כל כך? הרי בנך אשר אהבת כל כך עודנו מצוי לפניך. הנשמה היא נצחית, בעוד הגוף הוא בן חלוף. כאשר הנשמה נולד בגוף מסוים היא נתונה לשלל זהויות כוזבות. בן, אבא, אמא, בעל, רעיה ועוד זהויות. אך זהותה האמיתית של הנשמה היא נצחית. כל הזהויות הכוזבות הללו הן זהויותיו של הגוף, ולא של הנשמה ובעת שהנשמה עוזבת את הגוף, הוא לא יותר מגוף מת. והנה, אותו גוף לו אתה קורה בנך עודנו מוטל כאן, אם כי הנשמה עזבה את הגוף." ואז הפיח הקדוש רוח חיים בגופו המת של בן המלך ואמר לו: "הו ילד צעיר, אביך ואמך העומדים כאן לפניך מתגעגעים אליך מאוד." והילד השיב: "אמי ואבי? אילו אמא ואבא? באיזו לידה היו אלו אמי ואבי? כל כך הרבה לידות עברתי. אינני זוכר מי היו הורי בכל לידה ולידה." וכך הבין המלך את ההבדל בין גוף ונשמה והבין כי אין כל טעם להצטער על מה שאבד. הבהגוד-גיתא מורה: "זו השוכנת בגוף לעולם אינה נכחדת. לכן אַל לך להצטער על שום ישות חיה." [2.30]