על הידיים!

[ליאת +]

על הידיים!

אביתר (בן שנה וחמישה או-טו -טו) וזה מה שהוא רוצה כל היום. כלומר לא כל היום אבל בהליכה לגן, בחזרה ממנו, בחזרה מגינת השעשועים וכן הלאה. שתי האמהות שלו חלוקות בדעתן: אחת התחילה בתהליך גמילה: כלומר לאפשר לו שתי ברירות: או על הידיים או בעגלה, ואילו השניה (וזו אני) נכנעת וסוחבת אותו על הידיים, תוך כדי שהיא מודיעה לו שהוא יאכל אותה מכל הענין כי הוא מאוד יתבייש בגיל בית ספר כשתהיה לו אמא גיבנת... אני זוכרת שקראתי פעם, איפה שהוא, על כך שהצורך ב"על הידיים" הוא משהו ראשוני ושלא כדאי לגזול את זה מהילד. מצד שני - מה איתנו? אגב: אין לו שום בעיה ללכת, והוא הולך מצויין, כשהוא רוצה. בנוסף גם העגלה זמינה, ואפילו קנינו לו נעליים חדשות כי חשבנו שאולי הישנות כבר קטנות ומזה נובע כל העניין. כמובן שאין קשר. ודבר אחרון: הכל מצטרף לעקשנות גדולה שהופיעה בבת אחת בכל מיני נושאים שזה רק אחד מהם. ההבדל הוא שבדברים אחרים הצלחנו למצוא פתרונות יצרתיים וכאן לא. הרי צריך ללכת לגן, לחזור מהגינה וכן הלאה. חוץ מזה - בחוץ יותר קשה לעמוד בפרצי הבכי הרמים מאשר בבית. יש עצות? הערות?? הארות??

 

[עירית ל]

זה לא פתרון כי אם הרהור

כשיונתן (היום שנה וחודשיים) הלך כבר טוב הלכנו לקנות נעליים. ביציאה מהחנות הוא נעל אותן וזו היתה בעצם ההזדמנות הראשונה שלו ללכת בחוץ. אמרתי - בוא נלך לאוטו. בעקבות ההצהרה הזו התקדמנו מטר בחמש דקות כי היו דברים נורא מעניינים על המדרכה ובחלון הראווה ובשמים. פתאום הבנתי שכל מושג ה´להתקדם´ לא מובן לו. הוא לא שותף לרצון שלי להגיע לאן שהוא, הוא פשוט נהנה לעשות מה שבא לו. ולכן - אם אני מעוניינת שנלך למקום כלשהו, או שנתקדם, או שנשיג, כרוכה בזה הסכמה מצידי לדחוף עגלה או להחזיק על הידיים. כיוון שאין לי סיבה להניח שהוא שותף למטרות שלי. והאמת - אני לא רוצה לקלקל את זה. אני לא רוצה שהוא יבין בגילו הצעיר את כל ה´צריכים´ וה´להתקדמים´.

 

[לאה_מ]

אני אומר את דעתי המאד אישית

(נא לא לקרוא בצורה שיפוטית): פעוט בן שנה וחמישה (המקלדת כמעט מסרבת לכתוב "פעוט") הוא עדיין תינוק. אורי שלי בן שנה ושלושה וחצי חודשים (כלומר, כמעט בגילו של אביתר), ובכלל לא עולה בדעתי שבקשה שלו להיות על הידיים היא לא לגיטימית. הוא גם עדיין יונק, כך שאולי זה מהווה עבורי תזכורת יומיומית ל"תינוקות" שלו. יהיה לו מספיק זמן ללכת, ובקרוב מאד אני מניחה שהוא לא ירצה שתשאו אותו על הידיים. אני לא יודעת כמה אביתר שוקל, אבל זה בטח לא ה מ ו ן, כך שלא נראה לי שתהיה לו אמא גבנת (בכלל, סליחה שאני אומרת, אבל לא אהבתי את הרעיון של לקחת אותו על הידיים ואחר כך לקטר לו ולעשות לו "רגשי" על זה...). אולי מנשא יכול לעזור לכן לשאת אותו בצורה יותר נוחה ויעילה (לי יש מנשא שנקרא "מנשק", ואני לעתים נעזרת בו כדי לשאת את אורי גם היום, בעיקר אם אני רוצה ידיים פנויות, ויש גם מנשאי גב נוחים מאד שילדים אוהבים להיות בהם. לנו יש אחד של חברת ג´רמי - אם אינני טועה - שמחזיק מעמד מצויין כבר 5 שנים, ואהוב על הילדים). אני חושבת, שאולי הסיבה שלא הצלחתם למצוא פתרונות יצירתיים בנושא על הידיים הוא, שאביתר עדיין זקוק לזה. הוא עדיין תינוק. אל תכריחו אותו לגדול לפני שהוא מוכן לזה. אני חושבת שזה ממש לא פינוק. יתכן שאילו אביתר היה נמצא כל היום בבית איתכן, הוא לא היה זקוק לנשיאה הזו על הידיים מחוץ לבית, אבל בהתחשב בעובדה שהוא נמצא שעות רבות בגן, אני חושבת שהרצון שלו להיות מחובק, להנשא על הידיים, להצמד אליכן, הוא פשוט צורך פיזי ונפשי שלו. והצעה לסיום: אם בכל זאת הוא כבד בהליכות למרחקים ארוכים, ואם אתן לא רוצות או לא יכולות להעזר במנשאים למיניהם, כדאי אולי לנסות לסכם איתו מראש (למשל, אני מבינה שאתה רוצה להיות על הידים, ואני באמת רוצה להחזיק אותך ולחבק אותך, אבל גם כבד לי לסחוב אותך למרחק גדול, אז אולי אני אקח אותך על הידיים עד פינת הרחוב, ואחר כך אתה תלך לבד). מקווה שמה שכתבתי לא נשמע יותר מדי כמו ביקורת, כי לא זו היתה הכוונה

 

[עודאמא]

מגיע לו, אבל זה כן כואב בגב...../images/Emo122.gif

אני מסכימה איתך שפעוט שכזה, אם הוא מבקש על הידיים, כנראה הוא זקוק לקרבה הפיסית וכדאי לנסות לתת לו אותה. אבל, מה לעשות, הם כבדים. ומנשא לא פותר את זה לחלוטין. לפעמים, עדיף לוותר על ביקור בגינה. רוצה ידיים? בוא נשב ונתחבק לנו על הרצפה. וזה לא עונש, זה באמת רצון לעשות מה שהכי חשוב לו, במגבלות כוחנו. הערת אגב: ואל תגידו לילדים יותר גדולים "אתם לא על הידיים כי אתם כבר כבדים". הורים חושבים שזה נורא כיף שהילד כבר גדול. ילדה שמנמנה תזכור את זה כל החיים. שלא לדבר כל הקנאה האיומה באח הקטן שמקבל את כל הכיף.

 

[zimes]

לא "אתה כבד" אלא "כי כואב לי הגב"

או "קשה לי" או "אני עייפה עכשיו". פשוט כי זו האמת. תמיד לא היתה לי בעיה לקחת את שניהם על הידיים, ועכשיו, בגלל כאבי גב (זמניים, אני מקווה), אני משתדלת להמנע, או לקחת רק אחד, וגם - אני מפלה בין הילדים, בגלל הבדל המשקל ביניהם. ההסברים שאני נותנת הם אלה שהצעתי. משהו אחר שאני עושה הוא יושבת, ומציעה להיות עלי, לקפוץ עלי, להתחבק. זה עונה הל הרצון במגע, וקל יותר. (זה לא פתרון לדרך מפה לשם, כמובן, זה אני עושה באוטו, בנגלות, או בעזרת עוד מבוגר.)

 

[ליאת +]

מקבלת את התגובות של שתיכן ואני

עוד אוסיף לחשוב עליהן, אבל בינתיים רציתי לחדד את הבעיה: נראה לי שהנושא הפך למאבק בינינו, או בדיקה שלו אותנו מעבר לצורך הרגשי "האמיתי". כפי שציינתי זה קרה בעוד תחומים. למשל: סירוב פתאומי להכנס לאמבטיה, או להוריד את החולצה לפני הכניסה לאמבטיה. במקרים האלה כיבדנו את רצונו: פעם אחת וויתרנו על אמבטיה, פעם נכנסתי איתו, וגם כבר עשינו אמבטיה כשהוא לבוש בחולצה. ואכן, הסירוב נעלם, כשלא עשינו מזה עניין. לעומת זאת בנושא הנשיאה יש מגבלה פיזית. קשה לשאת תינוק ששוקל 12 ק"ג למרחקים ארוכים (גם המנשאים השונים,אגב, לא ממש פותרים את הבעיה הזו). למרות שאני רואה לפעמים אמהות צנומות נושאות ילדים בני שלוש ויותר על הידיים- לא יודעת, לי אין את הכוח לזה, זה מאמץ גדול (האם יש צורך לתאר את זה, כשכולן כאן אמהות? על הגב התרמיל שלו, על הכתף התיק שלי, כי הגעתי מהעבודה, ביד אחת אני דוחפת את העגלה שנותרה ריקה וביד השניה ´הנוסע המתמיד´) . זה מעורר בי רגשות של כעס, שגם אם אני לא מוציאה כלפיו, הם שם והם לא נעימים. לגבי סיכום איתו (ההצעה של לאה): בקטע הזה הוא באמת תינוק. קשה לי לדמיין שיוכל להבין הצעה מורכבת כזו- אבל, כמו שאומרים: "אני יכול לנסות"

אני לא מקבלת את הדברים כביקורת, אבל עדיין, לא נעים לי להצטייר (בעיני עצמי ובעינכן) כמין אמא נוקשה שמצעידה את תינוקה קילומטרים רבים במקום לספק לו את צרכו הרגשיים. ותוך כדי שאני כותבת, חשבתי שאולי היום אקח אותו מהגן עם המכונית (שנמצאת היום אצלי) וכך אמנע מעימות כמעט וודאי.

 

[לאה_מ]

את לא מצטיירת כאמא רסר"ית משמעת ../images/Emo11.gif

וזה לא שהתאור שלך של תינוק (אצלנו זה רק קצת פחות מ-11 ק"ג) + תיק + שקית מהסופר וחבילת טיטולים עולים במדרגות לקומה שלישית, לא מעורר יותר מקצת הזדהות אצלי. אבל באמת לא כדאי שתכעסי עליו בגלל זה. אז הרעיון של לקחת אותו ברכב נשמע טוב, וגם אולי לנסות לצמצם את ההליכות איתו ולהקל על עצמך בכל מיני צורות (לקחת תיק יותר קטן לעבודה...

), ואולי גם למצוא דברים מעניינים בגובה שלו שיכולים "להוריד" אותו חלק מהזמן (הילדים שלי תמיד מצאו עניין גדול בנמלים וכל מיני חרקים אחרים), או לעשות "תחרות ריצה". כל אלה יקנו לך עוד כמה מטרים של חופש... והצחקת אותי מאד עם "הנוסע המתמיד". אני כבר מדמיינת את אביתר צובר אצלך מיילים...

 

[עירית ל]

סתם הערה

אם הוא על הידיים, אז למה שהתיקים והשקיות לא יהיו בעגלה? יונתן אגב לפעמים לא מוכן לשבת בעגלה, אבל מוכן לשבת על הידית עם הפנים אלי. זה דורש שמירה צמודה ומן החזקה שלו ושל העגלה ביחד, אבל זה בכל זאת לא לסחוב אותו.

 

[יונת ש.]

עצמאות והתנגדות, על הידיים, כאבי גב

כתבת שהבקשות להיות על הידיים באות במקביל ל"מלחמות עצמאות" בתחומים אחרים. זה תופעה די נפוצה - מצד אחד הוא מנסה להיות יותר עצמאי, לעשות יותר דברים בעצמו, להחליט על יותר דברים לבד. מצד שני, זה מחזק אצלו את הצורך בקשר ובבטחון. נראה לי שכדאי לעודד את העצמאות שלו באותם תחומים שבהם הוא מנסה ללמוד לעשות דברים בעצמו (למשל, איזה פריטי לבוש הוא ילבש באמבטיה), ומצד שני לתת לו תמיכה ובטחון כשהוא מרגיש צורך בזה (למשל בחוץ כשהוא מרגיש צורך בקרבה אליך ומבקש על הידיים). במשך הזמן הוא יהפוך עצמאי ביותר ויותר תחומים, ופחות יזדקק לתמיכה שלך, במיוחד לתמיכה גופנית כמו נשיאה. לגבי כאבי גב, אני מאוד ממליצה לך להתעמל ולשמור טוב על הגב. הסחיבה לא פוגעת בגב אלא מחזקת אותו. מה שפוגע בגב זה הישיבה וההתנוונות.

 

[ציפי ג]

מסכימה עם יונת התעמלות - ומיד

אני הייתי במצב של אין גב טוטאלי. התחלתי לעשות פלדנקרייז, לפני למעלה משנה, ולא מזמן, האוטו נתקע לי ונאלצתי לקחת את איתי על הידים מרחק של 20 דק´ הליכה, ועשיתי את זה ללא כל בעיות, בצעד זריז, כשאני מאושרת גם לראות איתו את הפרחים והציפורים בדרך, דבר שבאוטו ממש לא מזדמן לי. כמובן שמיד כשהרכב תוקן, העדפתי את הגלגלים, אבל שמחתי לראות שכוחי במותני.

 

[נעה גל]

נשאר לי רק להזדהות - גם אני סוחבת

על הידיים מהגן ובחזרה, ובדרך לגן שעשועים וביציאה מהאוטו - בעיקרון, אני סוחבת תמיד. וכואב לי הגב. איתמר לא אוהב את העגלה שלו (בכלל, היא סגורה - אנחנו לא משתמשים בטיולון). בטיולים ובהליכות ארוכות דני סוחב את איתמר במנשא גב. גם לי איתמר נראה עדין תינוק (אולי בגלל שיש לי את אורן, ואצלכן הוא ילד ראשון) ולכן, למרות כאבי הגב שלי, הבקשה ´על הידיים´ לגיטימית בעיני. מה שכן, אם אני יודעת שאנחנו עומדים ללכת לגן שעשועים שהוא מרוחק מהבית ואני לא מסוגלת לסחוב אותו כל כך הרבה (למרות שהוא רזה) אני שמה אותו על האופניים שלו שמחובר אליהן מאחור מוט שמאפשר לי לדחוף אותו. זה מאוד עוזר לי.

 

[doodidoo]

חוץ ממסז´ אפשר לנסות את הפיתרון הבא

אם זה היה תלוי בי עד היום הייתי שמח אם היו לוקחים אותי על הידיים למרות מרום שנותי ורק טבעי שגם הקטנטנים שלנו רוצים עוד ועוד. היום כשלירי שלי בת 3וחצי מבקשת על הידיים אני משתדל לרצות אותה אבל נוהג להסביר לה מעת לעת שגם הכוחות שלי מוגבלים (למרות שיש לי את הסולם הכי גבוהה) ושהיא צריכה להחליט מתי היא רוצה על הידיים עכשיו או כשנגיע למדרגות למשל. היא מתחילה להבין שזה מצב לא קבוע וצריך להתכונן למצבים בהם היא תאלץ ללכת לבד.

 

[החתולה השחורה]

אצלי הבעיה כפולה ומכופלת:

גם יש לי תאומים וגם יש לי נכות קשה. בגיל מאוד צעיר נאלצתי "לחתוך" בנושא הרמה על הידיים. אבל, לתינוקות יש צרכים, ולכן תמיד הסכמתי לעצור, להתיישב על המדרכה הבוצית והמגורזת במכנסיים לבנים וחדשים, ולחבק את הילדים גם לפרקי זמן ארוכים מאוד - עד ששבעו. כיום פטורה לחלוטין מנשיאתם על הידיים, אך בעלי, שהיה פחות נחרץ, עדיין נושא אותם (26 ק"ג ביחד). למה בחוץ קשה יותר להתנגד? אולי הילד שם לב לפזילות לצדדים ולחשש "מה יחשבו?". בנכות שלי קשה מאוד להבחין, ולכן כאשר הילדים שלי צורחים שאני ארים אותם על הידיים, הביקורת של הסביבה כלפי היא כמו אליכן - אבל אני מצפצפת. אני נחושה לחנך את ילדי בתוך הבית ומחוץ לבית ע"פ אותם עקרונות בדיוק. לא אתן ללחץ הסביבתי לשנות את התנהגותי ולהכנע לילד. חוץ מזה- הלחץ הזה הוא דימוני לחלוטין. כאשר אני רואה ילד זר בוכה ו"עושה בושות"- תאמינו לי שאני לא חושבת "איזו אמא רעה. למה היא לא נותנת לו מה שהוא רוצה?" נכון שגם אתן לא חושבות כך? אז למה אתן חושבות שזה מה שאחרים חושבים עליכם כאשר הילד שלכם בוכה ברחוב?

 

[ליאת +]

לחתולה השחורה: אני בכלל לא חושבת

שהלחץ הוא דמיוני. אני למשל קיבלתי הערה מאמא של פעוטה אחרת מהגן שראתה אותי עם אביתר על הידיים בנוסח "איזה פינוק!" [ואם היה אייקון של "פולניות" אז הייתי מוסיפה אותו כדי שתביני את נימת הדברים] זה כבר נושא אחר אבל נראה לי שאין כמו אמהות לבקר אמהות אחרות- לפעמים בצורה של אמירה גלויה ולפעמים בשתיקה. אבל אני בהחלט מסכימה איתך שלא לפי זה צריך לחיות את החיים. ולכל השאר: הרבה תודה על התמיכה והעצות. בינתיים אני אתחיל לעשות יוגה, ולקוות לטוב!

 

[מיכל קורן]

עדיף פלדנקרייז, מניסיון

התוצאות מדהימות. שני שיעורים עשו אצלי שינוי. אם את מאזור מרכז ת"א אוכל להמליץ לך על מורה מעולה.

 

[נורית מ.]

גם אני ממליצה בחום על פלדנקרייז

התחלתי חוג לפני חודש ובארבעה שיעורים בלבד אני מרגישה שינוי אדיר. לא רק בגב אלא באיכות התנועה בכלל. ואני חושבת שזה נהדר שהצרכים של הילדים שלנו מעמידים בפנינו מין מראה ומנערים אותנו להתפתח. הנה הצורך של הבן שלך להיות על הידיים העלה למודעות שלך את המצב הגופני שלך. לשמחתי זה קורה לי כל הזמן.

 

[דסי אשר]

אני לא במקרה כותבת אחריך

הי, אמא לתאומים, לא יכולה לפנות אליך עם הכינוי, קשה לי הקונוטציה. אני , כצפוי, חושבת אחרת, מרבות מהגולשות כאן. לילד קשה ללכת, לאמא קשה לסחוב, האופציה היא עגלה. מי שחושבת שהילד שלה זקוק למגע, אפילו שלה קשה, אין לי בעיה עם זה. החיים המודרניים, מחייבים אותנו לנוע במרחקים גדולים יותר, מהחיים של פעם פעם. לשם כך התעשייה המודרנית ייצרה את העגלות. אני יודעת , וכבר נכתב על מה שנעה כתבה. על ילדים שמסרבים להיות בעגלה, והעגלה סגורה. הצורך במגע, ממולא על ידך, בחניות, בירידה על המדרכה. מענין, אם לא היית נכה, האם היית חושבת באותה צורה. אני לא נכה, ואני עושה/חושבת כפי שאני כותבת. דרך אגב, אני מאד פעילה גופנית, אבל אין שום סיבה שאעסוק בסבלות. אמהות ומגע לגבי, הן לא במחיר של הרואיות, כוח אדיר, נשיאה של תיקים, טיטולים, דחיפת עגלה וכו´. אני נשמעת רסר"ית, ואני לא. יעידו הילדים(שלא יכולים להעיד/לדבר ברמת הדיון כאן), והוריהם. נשאתי את ילדי במנשאים, בטיולים, בנסיעות לעיר באטובוס(פעם, כן פעם, לא לכולם היו מכוניות). כל עוד זו היתה הנאה של שני הצדדים. כאשר התחיל להיות לי קשה, לא נשאתי על מנשא, אלא לפרקי זמן קצרים. בטיולים, הגבר שבחבורה נשא על המנשא על הגב. אבל, כל אחד ואחת לפי דרכו והרגשתו. דסי

 

[כרמית מ.]

גם עם תאומים, פתרון דומה...

אני חושבת שהצורך במגע הוא צורך בסיסי, ואני מוכנה לתת לילדים שלי חיבוקים ללא הגבלה. מצד שני, לקחת על הידיים כשיטת התקדמות, לא תמיד אפשרי (בתאומים זה שילוב של משקל ושל הקושי לקחת את שניהם יחד במיוחד אם יש גם עוד משהו, כמו אופניים/עגלה, לסחוב, כי כמובן כשאחד רוצה, השני רוצה גם), ולכן, הליכה היא רק ברגל או בעגלה (כמובן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, ומתייחסים גם למצב האובייקטיבי באותו רגע), אם רוצים - אפשר לעצור לחיבוק. גם על "לתת יד" - אם שניהם רוצים, ולא מתפשרים על "אצבע" (כבר הלכתי עם אופניים ביד אחת, ושני ילדים מחוברים ליד השניה) - אז אי אפשר בכלל. עוד דבר שגיליתי, אצלנו, שלפעמים הם לא מסתפקים בחיבוק על הרצפה ורוצים שאני אעמוד, כי כשאני עומדת, אני לא יכולה לחבק גם את השני באותה הזדמנות... הפתרון היה כמובן לחבק רק אחד והשני צריך לחכות לתורו (הסתבר שזה יותר קל להם!). אני מוכנה תמיד לתת אהבה ומגע, אבל לא תמיד יכולה להיות מנשא אנושי.

 

[החתולה השחורה]

הבעיה עם עגלה

(שכמובן תמיד היתה זמינה לזאטוטי), שלא תמיד הם רוצים אותה. אני הבנתי שצריך לפתור את הבעיה כאשר ראיתי שגם ילדים בני 6-7 עדיין מבקשים על הידיים, והבנתי שגם אמא ללא נכות ועם ילד אחד, תתקשה לעמוד במשימה. את הסרוב לשאת אותם תיבלתי בהומור כדי לרכך את "המכה": אמא לא מונית, אמא לא אוטובוס, אמא לא ריקשה וכ"ו. דסי- למה קשה לך עם הכינוי? יש לו משמעויות נסתרות שלא ידועות לי? פשוט יש לי חתולה שחורה שהתחילה להסתובב לי על המקלדת בזמן שחיפשתי שם וכך הוא נולד? לשקול לשנות?

 

[כוכבה3]

לכל הורה יש נקודה שהיא הכי חשובה

מבחינתו להציב בה גבולות. אצל אחד זה: אין דבר כזה שאין מקלחת לפני השינה. אצל אחרים זה יכול להיות: הילד שלי לא ישתה מבקבוק אחרי גיל שנתיים. ימות העולם. אם אחת מכן חושבת שהיא לא מסוגלת להרים את בנה על הידיים כי גבה חלש וזו נקודה שחשובה לה מאוד , צריך להתעקש עליה ולהציע אלטרנטיבות: אני לא יכולה לקחת אותך על הידיים בהליכה כי קשה לי וכואב לי הגב. אבל אם תרצה נוכל לשבת בגינה/על השטיח/במיטה/על הספה ואני יכולה לחבק אותך כמה שתרצה. בנך נכנס לתקופה שבה הוא מתעקש על דברים. זה הגיל וזה עובר (ושוב חוזר ושוב עובר) אבל הוא זקוק לגבולות ואתן לא מוכנות לקחת אותו על הידיים (אני מצדיקה אתכן. זה מאוד קשה וכואב) ואלה גבולות. אגב, מותר שאמא אחת תסכים לקחת אותו על הידיים והשניה לא. אצלנו הבן שלי יודע שאבא מרים אותו לשטוף ידיים ואצלי הוא עומד על השרפרף כי "לאמא כואב הגב" (מותר לי. יש לי גם צרכים ומגבלות). ועוד שבר אחרון לסיום: תראי שבעוד שנה בערך רק תנסי להרים אותו על הידיים. הבעיטות והנסיון "להשתחרר" ולהתרוצץ חופשי יזכירו לך יופי את התקופה שבה הוא רצה רק על הידיים ואת רצית חופשיות. אגב, זה קורה גם עם נשיקות. בני בן השלוש מנגב כבר נשיקות... בהצלחה