על האסקפיזם

עוף גוזל

נו באמת. את צודקת אחותינחמה, אבל רק חלקית. תמיד יש לי בעיה כשאנחנו יושבים עם חברים ו"עושים על האש". חתיכות הסטייק הנאות (תרתי) לא ממש עושות לי את זה. סטייק במשקל 350גר', משובח ככול שיהיה, ברגע שהוא מונח על צלחתי כאיבר חי ומדמם מעורר בי תחושת גועל עזה. מאז ומתמיד העדפתי את הסטייקים שלי מתים. אני דורשת שהבשר, לפני שהוא מוגש לצלחת שלי, יעבור וידוא הריגה גם אם זה אומר לפחם אותו קשות. כי כזו אני, לא מסוגלת לסבול שהבשר ישמיע קולות כמו מו, או אוינק, כשאני נועצת בו את המזלג.
 
קימינימט? זה כמו לנכנס?

אודינקה, אני חושבת שהתבלבלת. זה גחל מה שיש לך בפה. לא וול דאן. טפו עליך ועל הטעם שלך. על שרשרת מזון שמעת?
 
רציתי רק לומר לך

שאת חרא חרה של בנאדם, אבל את בטח תגידי שאני לא מחדשת לך כלום. מי לא שמע על שרשרת המזון? זו שרשרת זהה לחלוטין לשרשרת שהאינדיאנים עונדים על צווארם, רק שבמקום קרקפות מושחלים עליה קניידלעך.
 
וידוי קורע לב

השיר "אחי הצעיר יהודה" תמיד עושה לי לבכות. יתרה מזו, באחד משיעורי המשחק לאחרונה לא הצלחתי להתחבר לבכיינית הפנימית שלי (אירוע נדיר כשלעצמו. בדרך כלל החלק הקשה הוא להתנתק ממנה) ולכן הרצתי בראש את השורות. של השיר. היה קורע לב ומרגש כאחד. ואת צודקת כמובן. אח, אין על שירי יום הזיכרון הישנים והטובים.
 

קפת

New member
קיטש ומוות. תרבות השכול.

שלום. באתי לעצבן אתכם. אתם מכורים לקיטש. המרתם את השכול האמיתי במתקתקות. במלים כמו משלט, רוח סתו, אהבה מקודשת בדם. אני לא יודעת מזה שירי אבל וזכרון, אבל למה שרק להקת הנח"ל (סשה ארגוב וחיים גורי/חפר) יהיו בקאנון הזה? גם אני אוהבת את יפי הבלורית והתואר, ואליפלט מרגש אותי מאוד. אבל זה לא אבל. וזה כבר לא מזכיר לאפחד מאיתנו כלום. אז אם נחמה רוצה לשמוע אליפלט, מי מפריע לה לשים אותו בCD ואם איילת בוכה מאחי הצעיר יהודה (אהלן איילת) - שיר מתקתק ומעצבן בעיני - למה שלא תבכה ממנו כל השנה? איזה ביטוי עוד נשאר לאבל על המתים? והמתים האלה, האם הם עדיין אותם רעים שנפלו על חרבם? צנחנים שבוכים? צדק מי שאמר: היום המתים שלנו הם הילדים באוטובוסים, העובדים הזרים, עולים חדשים מרוסיה. המלחמה והשכול הם כבר מזמן לא נחלת יפי הבלורית והתואר. התרחקנו, מנטלית, ציבורית, אישית, חברתית וכו', ממלחמת השחרור והצדק. אבל המלחמה ממשיכה להתנהל. ולא שצריך לשכוח, אבל די כבר לקדש את מיתוסי הגבורה האלה. פעם, הם היו צו השעה, היום הם סוג של נוסטלגיה שהולכת ומזדייפת. בערב יום הזכרון, כהרגלי, אני הולכת לטקס המקומי, ביישוב שבו אני גרה. כל שנה הטקס הזה ארוך מדי, מלא בפאתוס ושגיאות. אבל אני הולכת. כי אני חייבת, ואין לי הסבר לזה. אנלא בנדם של מסורות וטקסים מעצבנים אותי, בדרך כלל. והשנה - חידוש. הם החליטו לייחד שיר לכל מלחמה. אז היה "שיר הרעות", כמייצג מלחמת השחרור, והיה "מי שחלם לו", כמייצג ששת הימים, והיה "הילדים של חורף שנת 73", כמייצג יום כיפור. כל הקלסיקות. ומה ייצג את מלחמת לבנון? "שתי אצבעות מצידון". עלק שיר אבל. עלק שיר גבורה וזכרון. זה שיר על התחרמנות של חייל, כשהוא רואה איזו ילדה לבנונית, שבסופו של הספר מתגלית גם כמתצפתת עבור חיזבאללה, או משהו. בשלב הזה נשברתי, והודעתי לכל מי שסביבי, שהטקס הוא בעצם "כוכב נולד" מקומי, ותיכף יבקשו מאיתנו לשלוח SMS. ולא היה ספק - את האירוע המביך חתם שיר לשלום, המיתולוגי. אבל לפחות זה היה נטול פאתוס. ואתמול, כל היום הייתי בדרכים, ובשרידי השפיות, לפני שעברתי לדיסקים קצביים שהחזיקו אותי ערה על ההגה (איזבו ואחר כך אלון אולארצ'יק) עוד הספקתי לשמוע אם ששכלה את הילד שלה במלחמת השחרור. אני האחרונה שנשארתי מהדור שלי, היא קוננה. והמראיינת (אולי טל"ש, לוידעת. גלי צה"ל לפני הצפירה) שאלה: זו המדינה שפיללתם אליה? לא. ענתה השכולה, חד וחלק. אז למה שחפר/גורי יהיו רלוונטיים לנו עכשיו? מה רע בקצת שרית חדד או דנה ברגר? ממילא כבר אין שום קשר בין השירים לבין פולחן המוות.
 
אז למה בעצם יש יום זכרון?

הרי בשנים האחרונות נשמעת הדיעה הזו שיום זכרון הוא לא למשפחות השכולות אלא לכל השאר. דיון שהתעורר בעקבות מה שראוי או לא ראוי לעשות ביום זכרון (זוכרת יום זכרון אחד בצ'אט מסוים?) וצעקה חזקה מנציגי השכול, שדווקא ביום הזה הם לא רוצים להיות עצובים. אז אם אין קשר יותר בין השירים למוות ואם כבר מתחילים לנכס ליום הזה גם מתאבדים ואם כבר אתרי האינטרנט מלאים בכל מיני סרבנים פוסט מודרנים פלוצריצים שמדברים על הטקס האלטרנטיבי שלהם ואם על כל קרב שפעם היה גבורה, נמצא עוד איזה ש"ג שיגיד שהמג"ד שלח את כולם להתאבד, אז למה בעצם יש עדיין יום זכרון? הרי ימי עצב אנחנו לא צריכים במדינה שיש בה פיגוע אחת לשבועיים וכל השירים יצאו במדיה דיירקט במחיר מבצע לחמישה דיסקים עצובים במיוחד עם חבילת טישו שכבה אחת מתנה לחמישים המזמינים הראשונים. אני כן מבינה את שאט הנפש מההירואיקה ומהגנרלים וממדיניות החיסולים. אני לא מבינה את גדלות הסרבנות ואיך כל מה שבאמצע הופך גם הוא למוקצה. -------------- ואם מישהו יכול, בבקשה למסור בשמי לליאור דיין שכותב בוואלה על הסרבנות שלו, שהגיוס לצבא הוא עדיין חוק. אין לי בעיה עם זה שהוא פסיכי והשתחרר על קב"ן, יש לי בעיה עם זה שהוא בטוח שכל מי שלא עושה כמוהו צריך להכנס למחלקה סגורה.
 

נינטייב

New member
אתן באמת חושבות שיום הזכרון נועד

ל"זכרון"? בושי לך קפת, בעלת החשיבה החתרנית עד מאוד. גם לך נחמה, אין הרבה במה להתגאות. יום הזכרון הוא יום שהסאבטקסט שלו זועק יותר מהטקסט: אנחנו, קרי, הממשלה, המדינה והצבא נייצר מלחמות, ואתם, קרי ההורים והאזרחים תספקו את הדם. למרות שזה מטופש, למרות שעדיף בלי זה. בתמורה, ניתן לכם יום בשנה, בו יפארו את תרומת הדם שלכם, כמה היא הייתה חשובה, כמה היא "מגש הכסף". הרעיון ברור כאן, ואין לי כוח להרחיב. למי שיש, אודה עד מאוד.
 

קפת

New member
הגזמת לגמרי נינטייב. בושי בעצמך.

אבל אני מבינה שיש לך נסיבות מקילות: פגעו לך בזהבה בן, ונתבלעה דעתך. טוב שלא הרחבת. בתור אחת שגדלה אצל הורים שחוו את תש"ח, אני יודעת: יום הזכרון, כמו יום השואה, נועד לזכרון. אמיתי, כואב, חותך בבשר. את הזיקפה הלאומית דווקא קיבלנו במנות גדושות ביום העצבנות. זוכרת את המצעדים הצבאיים, נינטוש? אל תשכחי ששני ימי האבל - שואה ותקומה - נהרו בימים בהם הפאתוס היה בון טון ובילט אין. שהיה צורך אמיתי בפאתוס, כדי לייצר את האתוס. שהיה צורך אמיתי להצדיק את מותם של יפי בלורית שלא הספיקו לסיים תיכון. שאיום היה אמיתי. שאנשים עם מספרים על הזרוע, שבאו לכאן כדי להתחיל את חייהם מחדש, מצאו את מותם במלחמה אחרת על הקיום. אלה שנים אחרות, נינט. שבהם לאליפלט היתה משמעות, כי כולם הכירו את אליפלט, ואת השניים מאותו הכפר. שנים בהם לשיר הרעות היתה משמעות קונקרטית. כי היתה רעות, וכי כולם הכירו את כולם. מה שמחזיר אותי לשאלות של נחמה. ימי הזכרון שלנו אבדו את משמעותם, משום שדבקנו בטקסים הישנים ולא השכלנו למצוא את הדרך האלטרנטיבית. ולא, אין לי מושג מה היא צריכה להיות. (ואני גם לא זוכרת את אותו יום זכרון בצאט).
 
הוכחה ותהיה בצידה

קשת, מעריב וגל"צ ערכו את מצעד שירי הלהקות הצבאיות. במקום הראשון זכה השיר הבאמת מוצלח לעשירות דעתי "חורף 73". למרות שהוא לא מ 67 אלא רק מלפני 10 שנים, הוא אכן פרץ לתודעה הציבורית בהצלחה יתרה ולדעתי האישית, גם לא כסתם המנון אלא כשיר מוצלח עם ביצוע יפה. במעריב מצאו לנכון לצטט את אחת ההסתייגויות שנשמעו לאחר בחירת השיר: ''זה באמת שיר טוב, אבל זאת בחירה ברורה של הדור הצעיר ופחות של הדור שגדל על שירי הלהקות הצבאיות'' ולדעתי הם פספסו. אני לא חושבת שהשיר נבחר כי הוא צעיר. אני כן חושבת שהוא נבחר כי הוא מבטא הלך רוח מאוד מסוים. אי אפשר להשוות אותו לשירי הגבורה של ששת הימים, אבל גם בטח שאי אפשר להשוות אותו לשירים האזרחיים. בחיי שפעם חשבתי שיבוא יום וילדים לא יהיו חייבים ללכת לצבא. אודי, יא טיפשה, קיבלת בונוס מהעוף?
 
לא. לא קיבלתי

כי אני לא חברת מועדון. מאחר וביקשת יפה שתיתי גם בשבילך. אגב, פרגיות עסיסיות שהושרו ל-24 שעות במרינדה הרבה יותר טעימות ממרק קובה.
 
תודה מותק

כמעט ופיספסתי. אני, לעומת זאת, כמעט וקראתי לה חרא (שזו קללה בח'), אבל נמלכתי בדעתי.
 

קפת

New member
גמותי הבחירה הזו הפתיעה

אני הימרתי על שיר הרעות, אבל הבחירה בחורף 73 היא מעניינת ומוצדקת. זה שיר שהוא מאסטר-פיש. באמת. נוגע, רגיש, לא קיטשי, מחאתי אבל לא בצורה מתלהמת, מציג את התקופה ומייצג את המשבר שביקעה. יופי של שיר. והוא לא שיר להקות קלאסי. את לא יכולה לדמיין את צדי צרפתי או את דני ליטאי מייצגרים לו כוריאוגרפיה מדוגמת ומדוגמחת. פשוט לא. אנלא יודעת להסביר למה השיר הזה נבחר, וגם אני שמעתי את הטיעון ש"הצעירים" שלחו יותר אסמסים. לוידעת. בטח יש עוד כמה גורמים וסיבות. בכלמקרה, חורף 73 הוא לא שיר זיכרון ואבל. כל האירוע (הדי מביך. כן, ראיתי אותו, און אנד עוף, וזה לא היה העוף של אודי. זה היה יותר בקטע של ציפור מכנסי השבת של דודו טופז, רועדת מקור ומסניליות. יש לו חן, זה נכון, אבל הוא מה-זה פאסה!) - התרחש בכלל ביום העצבנות, והתיימר להיות ואגרה רוחנית, מחד, ומאידך, דבק נגרים שילכד את כולנו לעיסה דביקה של נוסטלגיה. והנה ההוכחה: זהבה בן ורון שובל (להלן נציגי המגזר העדתי המקופח) שרים את שיר השלום (כן, כן. וזה היה די נורא, כפי שאפשר לשער), כשמירי אלוני (להלן, ותיקת המלחמות, זמרת העצרות ויקירת מדרכות ברלין) משלימה אתה הריגוש בפאזה של דובדבן על תלולית של חרדל.
 

קפת

New member
תגידי, למה את עושה רעש?

כולם ישנים פה. נחמה שמה להם משהו בחוקן, אבל היא סירבה לגלות לי מה. יכוליות שזה היה חר(א)דל דיז'ון.
 

קפת

New member
מה שמדאיג יותר, אהובתי

זה שאת ואני לא ישנות. אני מפחדת לחשוב על האפשרויות - או שנחמה חסכה מאיתנו את החוקן כי היא מתכננת לנו משו הרבהרבה יותר חמור. או שאנחנו חסינות לגזים ולחרדלים. מתומרת?
 
לדעתי אנחנו חסינות

דפנטלי חסינות וגם אם אנחנו לא, אז אנחנו בטוח כן. כולל חסינות דיפלומטית. האפשרות הראשונה שהעלית מבעיתה. תתביישי.
 
למעלה