על האסקפיזם
אני רוצה לומר לכם שאני מאוכזבת. מאוכזבת מכל ההתנהלות התקשורתית במדינה הזו. כל השנה אני מחכה לימי זיכרון. ימי זיכרון הם שמחה גדולה לעור התוף של נחמה. בהיותי חובבת מושבעת של שירי ארץ ישראל בכלל ושירים עבריים בפרט, אני מרשה לעצמי לגלות פרט טריוויאלי ולחשוף את אמיתות חיי. אני מאוהבת באליפלט. ולא רק בו, גם בבן יפה נולד, במה אברך ובשני ההראלים. מקברי? אולי. מורבידי משהו? סיפור חיי. השנה, הוציאו לי את כל העונג הצרוף הזה שבהאזנה לרדיו. ממתי "ילד מזדקן" הוא שיר יום זיכרון? וממתי טיפקס או שרית חדד הם קונצנזוס אבלות? 4 שעות ברצף אני כבר מאזינה לסירוגין לתחנות הישראליות ואפילו פעם אחת לא שמעתי את "חורף 73" וכשכבר שמו את אליפלט, הוא קפץ להם באמצע. ואני אומרת - תנו לבכות קצת. בכי כזה בריא. להזכר במורשות קרב ובחברים שהיו לי ולהיזכר שפעם היה פה שמח, כשמסחה עוד היתה מסחה ובכפר תבור עשו שמות על ערימות חציר. הגורן בבית אלפא בוערת, והטרמולו של ורדינה כהן עושה לי עוויתות. ועוד מחשבה, שמתם לב שבאופן כללי מתעלמים השנה משירי צבא? הרבה יותר עמיר בניון, שירי מזל וגורל וזהבה בן. אולי כי לכולם כבר נמאס מההקצנה הזו של גנרלים מחסלים לעומת סרבנים עושי בלגן. הרבה פה הבינו את המשמעות של "נפגעי פעולות איבה" כשווה לזו של "חללי צה"ל", בימים כאלה כשהחזית היא בכל בית קפה או אוטובוס, העורף כבר פחות מרתק וכל אחד על הכוונת. קחו את זה לאן שבא לכם. אני הייתי צריכה להוציא. קחו לעצמכם גם יום אחד של חופש לנפנף, אל תזריקו את הכולסטרול ישר לוריד וקחו ערכה לחיקון עצמי מקפת. אה, ואם תהיתם לאן נעלמה אודי, אתם יכולים להרגע. היא אוכלת עוף.
אני רוצה לומר לכם שאני מאוכזבת. מאוכזבת מכל ההתנהלות התקשורתית במדינה הזו. כל השנה אני מחכה לימי זיכרון. ימי זיכרון הם שמחה גדולה לעור התוף של נחמה. בהיותי חובבת מושבעת של שירי ארץ ישראל בכלל ושירים עבריים בפרט, אני מרשה לעצמי לגלות פרט טריוויאלי ולחשוף את אמיתות חיי. אני מאוהבת באליפלט. ולא רק בו, גם בבן יפה נולד, במה אברך ובשני ההראלים. מקברי? אולי. מורבידי משהו? סיפור חיי. השנה, הוציאו לי את כל העונג הצרוף הזה שבהאזנה לרדיו. ממתי "ילד מזדקן" הוא שיר יום זיכרון? וממתי טיפקס או שרית חדד הם קונצנזוס אבלות? 4 שעות ברצף אני כבר מאזינה לסירוגין לתחנות הישראליות ואפילו פעם אחת לא שמעתי את "חורף 73" וכשכבר שמו את אליפלט, הוא קפץ להם באמצע. ואני אומרת - תנו לבכות קצת. בכי כזה בריא. להזכר במורשות קרב ובחברים שהיו לי ולהיזכר שפעם היה פה שמח, כשמסחה עוד היתה מסחה ובכפר תבור עשו שמות על ערימות חציר. הגורן בבית אלפא בוערת, והטרמולו של ורדינה כהן עושה לי עוויתות. ועוד מחשבה, שמתם לב שבאופן כללי מתעלמים השנה משירי צבא? הרבה יותר עמיר בניון, שירי מזל וגורל וזהבה בן. אולי כי לכולם כבר נמאס מההקצנה הזו של גנרלים מחסלים לעומת סרבנים עושי בלגן. הרבה פה הבינו את המשמעות של "נפגעי פעולות איבה" כשווה לזו של "חללי צה"ל", בימים כאלה כשהחזית היא בכל בית קפה או אוטובוס, העורף כבר פחות מרתק וכל אחד על הכוונת. קחו את זה לאן שבא לכם. אני הייתי צריכה להוציא. קחו לעצמכם גם יום אחד של חופש לנפנף, אל תזריקו את הכולסטרול ישר לוריד וקחו ערכה לחיקון עצמי מקפת. אה, ואם תהיתם לאן נעלמה אודי, אתם יכולים להרגע. היא אוכלת עוף.
