על אנשים ואישים...

[פראזניק]

על אנשים ואישים...

נשתדל בע"ה לספר כאן על אנ"ש בדורות הקודמים. נבקש מכל מי שיכול, שיעלה אף הוא סיפורי חיים של אנשי שלומינו בדורות עברו, בבחינת "הציבי לך ציונים"... בע"ה נהפוך את זה לפינה במאמרים (שם כבר נמצא הסיפור שהעלה אייזיק, על זוגתו של ר´ ישראל קרדונר ז"ל)

 

[פראזניק]

ר´ חיים בנימין ברודי ז"ל

(מתוך הספר: אומן, כך נפרצה הדרך) ר´ חיים בנימין ברודי היה יהודי שמח בעל מסירות נפש עצומה, פעם נעצר במוסקבה ע"י המשטרה ורצו לשחררו בשבת, אבל הוא לא הסכים לחתום את שמו, ופתח בריקוד מרוב שמחה על שעמד בנסיון ונשאר שם עד מוצאי שבת, כשהשתחרר, אמר שהוא בטוח שמישהו מבני המשפחה "דפק על השלחן" בציון רביז"ל, וכך היה, בתו היתה כל השבת בציון רביז"ל והתפללה על שחרורו. פעם השתתף עם בנו בהתועדות של חסידי חב"ד (ברוסיה), והם הצטערו על ריחוקם מרבם, כשחזר לביתו, ראה בנו שהא אורז חפצים ומתכונן לנסיעה, כששאלו להיכן הוא נוסע, ענה לו ר´ חיים בנימין "ראית שם איך שהם הצטערו שאינם יכולים להגיע לרבם, אבל אני כן יכול להגיע לרבי, אז אני נוסע אליו עכשיו לאומן!" סיפר ר´ מנדל מייזעס, אחיו של הרה"ג ר´ אברהם אליהו מייזעס ז"ל, שהגיע פים לאומן ור´ חיים בנימין הזמינו לביתו, וזה היה בערב שבת. כשראה שביתו ריק מכל, שאל היכן בעל הבית, ענתה אשתו בפשטות שהלך לציון רביז"ל לבקש על צרכי שבת, ואז נתן להם כסף עבור זה, ומאד מאד התפעל מהאמונה הפשוטה והתמימה שלהם. נפטר בארץ ישראל, כ"א כסליו תשל"א. ת.נ.צ.ב.ה וזכותו תגן עלינו.

 

[פראזניק]

רבי מיכל דורפמן שליט"א

קטע מרשימה שרשם ר´ מיכל באומן. הקדמה קצרה: בקיץ תשכ"ג, נסע ר´ גדליה פליער מארה"ב לאומן, בנסותו בפעם השניה להגיע לציון רבינו הקדוש (בפעם הראשונה הוא הגיע לאומן, אבל לא הצליח להגיע לציון, תפסו אותו באומן), הוא הגיע לר´ מיכל, שחזר תקופה קצרה קודם לכן מגלות בסיביר, וניסה לשכנעו שיקחו עימו לאומן לר"ה, ר´ מיכל פחד מאד כמובן, אבל לאחר שיחה בת כמה שעות עם ר´ גדליה, הסכים ר´ מיכל. על השיחה ותוצאותיה, כתב ר´ יכל את הקטע הבא: (בתרגום חפשי מיידיש, מתוך הספר אומן, כך נפרצה הדרך ספר חובה בכל בית ברסלבי!!!) מרשימות ר´ מיכל דורפמן שיחי´ כשאני שמעתי שר´ אלי חיים (רוזין ז"ל, מקים ביהמ"ד ברסלב במאה שערים - ירושלים) ור´ לוי יצחק ע"ה (בנדר, ממנהיגי חסידי ברסלב בדור הקודם, הוא הוא שהקים מחדש וביסס את חסידות ברסלב בארץ ישראל) אמרו בזה הלשון: "באם ר´ מיכל יסכים לנסוע איתך לאומן, רק באופן הזה תגיע לציון הקדוש, ויכול להיות שזה יפתח דלת לאנ"ש להגיע לאומן". הדיבורים האלה לקחו אותי, וכמו שאומרים, הדיבורים האלו משכו אותי ובלבי חשבתי אז, חיי הם הרי גיהנום עבורי, ובכל יום אני אומר "קצתי בחיי, למה לי חיים כאלה", ועכשיו שלחו לי מן השמים אדם, שאולי על ידי תפתח דרך לציון רבינו עבור אנ"ש, ואם אצליח בכך, תהיה זו המתנה היפה ביותר להעניק לבני הדור הזה. לעומת זאת, אם אתפס ע"י השלטון ולא אחזור לביתי יותר, מה רע בכך? והרי בין כה וכה חיי בגיהנום הרוסי הם עלי למעמסה כבדה. אז עשיתי התבודדות ושפכתי ליבי לפני הקב"ה בדיבורים אלו: "רבנו של עולם, אני הולך איתו (עם גדליה פריער) לאומן, ואני יודע שאם הק.ג.ב יתפוס אותנו, לו זה לא יזיק, אבל אתי הם יכולים לעשות מה שרוצים, ולחזור הביתה בודאי כבר לא אחזור, לכן מבקש אני ממך, רבונו של עולם, שמיתתי תהיה קלה בגלל שהם מסוגלים לענות אותי הרבה שנים". וכשאגיע לרבינו הק´ (אם ח"ו ימות) בעזר השם יתברך, אומר לו: "רבי! אני נסעתי כדי לפתוח את הדרך לאנ"ש שיוכלו להגיע אליכם אבל תפסו אותי באמצע הדרך, והנה אני אצלכם". דיבורים אלו היו וידוי בבכיות גדולות במסירות נפש ממש, דהיינו להצליח בדבר הזה, או למסור את נפשי עבור זה. את המסירות נפש הזו אף פעם לא אשכח, ובוודאי בזכות מסירות נפש זו נפתחה הדרך, תחילה ליושבי חו"ל ובמשך השנים גם ליושבי ארץ ישראל. היינו, שאמנם רבים השתדלו ועשו מאמצים להגיע לציון, אבל מי יוכל לשער גודל המסירות נפש באותה שעה, כאחד הנמצא בגלות רוסיה, שלכל אחד מובן דינו על כל סירוב והתנגדות לשלטון"... שנים עברו, ור´ מיכל באמת לא שכח. חברי ראה את ר´ מיכל בשבת חנוכה האחרון באומן, ושאלו על הסיפור הזה, ר´ מיכל התחיל לבכות ואמר לו (בתרגום מיידיש) "אכן כך, לא היה לי מה להפסיד, חיי לא היו חיים, ואמרתי: אני מוכן למסור נפשי עבור רבינו"... ובכה בכי רב... מי יכול לשער, מי יוכל לתאר גודל מסירות הנפש העצומה והנוראה, הן מצד הנוסעים לשם במחבואי מחבואים, בסתרי סתרים ובדרכים לא דרכים, אך הרבה יותר מכך, מסירות נפשם של אותם מאנ"ש שהיו בגלות הנוראה - גלות רוסיה, ושם מסרו את נפשם כפשוטו כדי להגיע לציון הקדוש, גם כאשר היה ברור שאם יתפסו - אחת דינם להמית. יהי חלקינו עמהם! ואנו, שכבר זכינו לחיות בעת שהשרעים פתוחים, כמה נודה על כך לבוראינו, שגמלנו טוב, וזיכנו והחיינו וקיימנו לזמנים כאלה, כמה? אודך ה´ אלקי בכל לבבי, כי חסדך גדול עלי... אשרינו שזכינו

 

[ה י ה ו ד י]

שתי צפורים בסיפור אחד ...(א)../images/Emo63.gif

להלן מובא סיפור התקרבותו של הצדיק ר´ ישראל דב אודסר זצוק"ל ובתוך הסיפור שזור סיפורו של רבו , הלא הוא הצדיק ר´ ישראל קרדונר זצוק"ל. רבי ישראל נולד בטבריה בשנת ה´תרמ"ו (1888 למנינם) בקרב משפחה מדולדלת של חסידי קרלין. הוריו מיוחסים לקהלה החסידית הראשונה שעלתה להתגורר בארץ ישראל. רבי ישראל הוא הנכד הראשון של רבי יקוטיאל זלמן לייב זצוק"ל,שהיה בין התלמידים הכי חשובים של הרב הגאון רבי אברהם קליסקר זצוק"ל, תלמידו המובהק של הבעל שם טוב זצוק"ל. מנעורי חנני השם יתברך בנפש מתגעגעת להתקרב להשם יתברך. אבי וזקני ואבות אבותי בטבריה היו חסידי קרלין וגם אני מהיותי ירא שמים, הייתי קשור מאד בחסידות קרלין. אבל מאחר שהיו לי מלחמות קשות בעניני עבודת ה´, וכדרך כל הנכנסים לעבודת השם ובפרט המדקדקים ביותר בעבודת השם יתברך, שעובר עליהם מלחמות ומניעות ועליות וירידות וכו´ - והייתי זקוק לכלים, לעצות, ולהתחזקות והתאמצות, כדי להתגבר במלחמות היצר. חפשתי רפואה לנפשי, עד שהייתי מבזה עצמי בפני גדולי החסידות, זקני הדור ובעלי המקובלים. תמיד הייתי רובץ אצלם, והייתי מתלונן על נגעי נפשי, כי יראתי את השם יתברך והייתי בבחינת אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי, ולא היה לי ספוק נפש. אני הייתי מספר להם את כל נגעי נפשי, ולהם לא היו הרפואות לרפאני. פעמים אמנם הייתי מתעורר, אבל רפואה ממש לא מצאתי. ומכאן ראיתי במו עיני שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, כי היתה לי מסירות נפש כזו שגליתי את כל נגעי לבי, ובשכר זה, זכיתי להתקרב לרבנו, נחל נובע מקור חכמה. הסבה הראשונה להתקרבותי היתה על ידי זה שמצאתי בישיבה בין פחי האשפה ספר, בלי התחלה ובלי סוף. ומפני שאסור להחזיק ספר קדש בבזיון, לקחתי את הספר כדי לשימו בגניזה. לקחתי את הספר והסתכלתי בו, ובהיות שהתגעגעתי מאד לספרים כדי לקרר את צמאון נפשי מעט, קראתי בו ומצאתי ששמו הוא "השתפכות הנפש" כשמו כן הוא. תמיד הייתי קורא בספרים, אך כשמצאתי את הספר הזה, חשבתי אולי זמן לי השם יתברך עלים אלו שיהיו רפואה לנפשי, ושוב לא גנזתי אותם אלא החבאתיאותם אצלי, והייתי הוגה בהם יום ולילה. ובאמת הם היו רפואה גדולה לנפשי. אחרי הבר מצוה שלי למדתי בישיבת רבי מאיר בעל הנס, שהיתה עומדת חוץ לעיר בין ההרים, והספר הזה מלא את לבי התלהבות, שכן רבנו ז"ל אומר שעל ידי תפלה והתבודדות, אפשר לבוא לכל טוב בגשמיות ורוחניות, ושעקר התקרבות להשם יתברך על ידי זה דיקא. ובספר הזה היו למודים על כך. והיות שהישיבה היתה במדבר, הייתי יוצא עם הספר "השתפכות הנפש". והיות שלא ידעתי מי חבר את הספר, כי עדין לא שמעתי מחסידות ברסלב ולא כלום, אף על פי שכבר שמעתי על שיטות שונות שבחסידות. אבל מחמת שרציתי להציל את נפשי ורציתי לקים את דברי הספר, הייתי עוסק בתפלה והתבודדות, והתבוננתי בו באמת הטהורה, וראיתי שזה מציל אותי. ורק הכח הזה של פשיטות ואמת, פעל עלי יותר מנסים ונפלאות. שהרי זה נס גדול מהכל, שאדם יטה בחירתו, הרי זה דבר גדול ונפלא. מרב השתוקקותי שהיה לי מן הספר הזה, היה אצלי תמיד כמו דבר חדש, והייתי מסיימו וחוזר ופותחו, ולומד בו תמיד. והוא הצילני מכל רע, ונתגלה לי ממש אור חדש, והרגשתי בעצמי שנשתניתי שנוי גדול, כרחוק שמים מארץ. ואף על פי שלא ידעתי מי הוא מחבר הספר הזה, הרי הפעולות שלו עלי היו טובות ונפלאות. יום אחד נכנס אצלי חסיד אחד, וכשראה את הספר בידי, אמר לי: האם בספר כזה אתה מעין וכו´ הלא זה מספרי ברסלב?! אמרתי לו, אם אין רצונך בו אל תעיין בו, אני אעיין בו, (אז שמעתי לראשונה כי יש חסידות ברסלב). והחזקתי בידי את הספר חזק. אבל הוא הוציא מידי את הספר בכח. אני שכבר ידעתי את הספר בעל פה הייתי ממשיך בהתבודדות, אבל לאחר ששמעתי השם "ברסלב" בקשתי רחמים מאת השם יתברך לקרבני אליו, ושיזמין לי את ספרי רבי נחמן מברסלב. אמרתי בלבי, אם יש התנגדות כזאת, סימן שזה ענין גדול. והתפלות שלי פעלו. בגלל הכסופים והגעגועים וההשתוקקות להתקרב לרבי נחמן מברסלב זצוק"ל, (רבי ישראל אז בן 17, זכה שהקדוש ברוך הוא רחם עליו ושלח אליו מורה דרך, איש שהיה מסוגל לקרבו באפן אמתי לחסידות ברסלב, הוא הצדיק הנסתר והנורא רבי ישראל קרדונר זצוק"ל, תמיד היה דבוק בעבודת הבורא יתברך, בצורה יוצאת מן הכלל. רבי ישראל ז"ל היה מחסידי ברסלב. ואלו היה אפילו בימי רבי נחמן מברסלב, היה גם כן חידוש נפלא. ועוד דבר חשוב אודותיו: רבי ישראל קרדונר זצוק"ל הוא האחרון בשלשלת של צדיקים, רב ותלמיד, אשר תחילתה מאת רבי נחמן מברסלב זצוק"ל עצמו! אכן רבי ישראל קרדונר זצוק"ל היה תלמיד של רבי משה ברסלבר זצוק"ל, תלמיד של רבי נתן מנמירוב זצוק"ל, תלמיד של רבי נחמן מברסלב זצוק"ל!)אין לתאר את כל מה שראיתי אצלו. בשבילו לא היה קים כלל כל העולם הזה, לא משפחה לא אשה ולא בנים. ועבודה כזאת ותפלה כזאת, לא ראיתי מעודי. כשהיה עומד בתפלה, היה הכל בעיניו כלא כלום. הוא היה חידוש גדול, ואף על פי שחסידי טבריא היו אנשים שהתנגדו לחסידות ברסלב, אבל אותו העריכו מאד, כי בכל מעשיו היה מקדש השם. על פניו היה שרוי חן דקדשה, מפני שקדושתו וחסידותו וצדקתו היו עם ה´ ועם כל בני אדם. ועבודתו את השם הייתה בהתלהבות וחיות נוראה ונפלאה. כל מי שפעם ראה אותו ואפילו מי ששמע רק את שמעו, ואפילו המתנגדים הכי גדולים, היו מתבטלים מפניו והוקירו אותו מאד.

 

[ה י ה ו ד י]

שתי ציפורים ...(ב)../images/Emo63.gif

הוא היה יושב במירון, ובני ביתו היו בצפת. ביום ששי היה בא לביתו (במירון היה בחינת עולם הבא, כי לא היה שם שום נברא קטן, ורק בערב ראש חדש היו באים לשם מעט אנשים). והיה תמיד על הציון הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי ועוסק תמיד בתפלה והתבודדות, לפי דעת עצת רבנו ז"ל. ובהיות שבקשתי מהשם יתברך שישלח לי מי שיקרבני לחסידות ברסלב, חשבתי כיצד יזדמן לי אדם כזה שיצא ממירון - ששם מקום עבודתו, ויבא לטבריה. והנה ארע שבאותה תקופה התחיל רבי ישראל ז"ל לסבל מכאבי רמטיזים, והכאבים היו גדולים כל כך, שכבר לא היה בגדר האפשר לו ללכת להתפלל ולעבוד את השם יתברך, כי הרגיש כאלו חותכים כל אבר בסכינים חתיכות חתיכות. וחשב בלבו, אולי זה הוא רצון השם יתברך שיסע לטבריא, ואולי שם לא יסבול כל כך כאבים. אבל כל זמן שלא ידע בברור שכך רצון השם יתברך, לא רצה לעזב את מירון. ואמר: להפך, יש להישאר במירון ולבקש מאת השם יתברך שיעזור לו. והיו לו ספקות הרבה זמן, אבל לבסוף כשכאביו התגברו, אמר: משמע שכך רצון השם יתברך שיסע לטבריה. עד שקבל הארה במוחו, והחליט לנסוע לטבריה בלי שום פקפוקים. ולאחר שגמר בלבו, אמר ועשה. בחינת וישכם אברהם בבקר. והקדוש ברוך הוא סבב הסבות שנזדמן אלי, וכך היה המעשה: הורי היו עניים מרודים. הם היו טוחנים קפה, ומרויחים את לחמם בצמצום גדול. אבל במלחמת העולם הראשונה נגמר הקפה הזה ונשארנו בלי פרנסה. ובביתנו גדל פעם קרובנו, בן אח אמי, שנתייתם בילדותו. שמו היה חיים בנימין ברזל, ואמי היתה לו לאם. וכשספרה לו שנשארנו בלי פרנסה, הציע לה לאפות לחם. שאלה אמי, מהיכן אקח קמח? אמר לטוחן שיתן לה קמח באשראי, ואמי התחילה לאפות לחם, זה היה ביום ראשון. והנה ביום חמשי בלילה, פגש רבי ישראל בבנימין הנ"ל,ו נתן לו שלום. רבי ישראל החזיר לו שלום, ואמר לו: עשה מצוה, והראה לי היכן משיגים לחם? בנימין שמח שנזדמן לו קונה ושלחו מיד לבית אמי. ביתנו היה מטפל בילדים קטנים, וגם בזה ראיתי השגחת ה´ שנשאר עוד ככר לחם בבית. כשהופיע בבית וראיתי צורתו, היתה לי הרגשה שהוא אחד מל"ו צדיקי הדור הנסתרים, וכך אמרו עליו הרבה מגדולי הדור ההוא, וידעתי שאצלו אמצא רפואה בשלמות. אבל חשבתי בלבי, כיצד אקשר עמו שיחה, והרי אחד מל"ו יכול מחר להעלם ולילך לירושלים עיר הקדש בקפיצת הדרך, וכיצד אשפך לפניו את לבי. ובעוד שאני חושב ככה, נתן לי רבי ישראל ז"ל את הכסף ושאלני האם אפשר ליטול הידיים ולסעד אצלנו. הרגשתי משיכה בנפשי אליו כמו מגנט, והרגשתי שהוא מכיר מחשבותי. ואף על פי שהיה לילה, וחוץ מזה היה ביתנו קטן, והיינו פורשים מחצלת שעליו ישנו כל הילדים ולא היה מקום אפילו לשבת, וכששמעתי שהוא רוצה לטל ידיו ולאכול כאן, חשבתי, כיצד? והרי אבא בודאי לא יסכים, כי אין המקום מתאים כלל לזה. שאלתי את אבא ואמר, למה לא? אדרבה, הרי נשאר קצת בצל לתבל פתו ונתן לו. והייתי תמה שכן הדבר, הלא למחר היו צריכים לקום מקדם כדי לאפות הלחם. רבי ישראל ז"ל נשאר אצלנו ונטל ידיו. נתתי לו בצל לתבל הפת וסרב, אמר: איני אוכל אלא לחם ותה. והיה לנו כירה על פחמים, בקשי הכנתי לו התה. ומפני שחשבתי שעדין בני הבית אינם ישנים, אמרתי לרב ישראל בלחישה: הידעתם? השם יתברך שלח אתכם אלי כדי להציל את נפשי. רבי ישראל התרגש מזה, שהרי ראה בזה נפלאות השם יתברך, ומאז נוצר הקשר בינינו. כשנטל ידיו אמר את הברכה בלי קולות, אבל במתיקות כזו כמודה איש לחברו על הטובה שעשה לו. התרגשתי מאד, ורבי ישראל הרגיש בהתרגשותי. הוא ראה גם אצבע ה´ שסבב כך שברגע הראשון בא אלי, ולכן היה מסור לי בכל לב ונפש. ואף על פי שהיה אוהב כל אדם מישראל, אבל הקשר שנוצר ביננו היה חידוש גדול ועצום, ואין לשער את האהבה והאחוה ששררה ביננו. אחרי שאכל, הוא ברך, ושאלתי אותו היכן יישן? אמר לי, אישן בבית הכנסת. לויתי אותו, ומיד כשיצאנו פרצתי בבכי. רציתי שירחם עלי ולא יניחני לנפשי. ספרתי לו את כל הענינים, וכיצד מצאתי את הספר "השתפכות הנפש", ובקשתי מאת השם יתברך איש שיקרבני לחסידות ברסלב, ועכשו רואה אני שתפלותי נתקבלו. אמרתי לו: מאחר שה´ יתברך סבב סבות נפלאות כאלו שבאתם לכאן, לכן אבקש מכם שתרחמו עלי ואקבל מכם רפואה לנפשי. כששמע את הדברים נתרגש עוד יותר. ספרתי לו את נגעי נפשי והוא האזין. אחר כך התחיל הוא לדבר, והרגשתי מן הדבורים שדבר - ארוכה כזאת, והתחדשות כזאת, ורפואה כזאת, שמיום שנולדתי לא הרגשתי כאלה. הוא דבר עמי על רבנו נחמן ועל ספריו ועל אורו הגדול שעשוי לרפא את נגעי הלב. כך הלכנו עד שבאנו לבית הכנסת של חסידי קרלין. לא ידענו היכן המפתח. אחר כך הלכנו לעוד בית כנסת, וגם שם היה סגור. והיה בית כנסת שבו היו מתפללים הצדיקים הגדולים רבי מנדל מויטפסק ז"ל ורבי אברהם קאליסקר ז"ל וכו´, בית כנסת זה עמד ליד הים ובחורף היו המים גואים ונכנסים לתוך בית הכנסת, והשולחנות היו שקועים עד חצים במים. לאחר שהוציאו משם הספרים, נשאר בית הכנסת פתוח ומופקר. שנינו נכנסנו לבית כנסת זה, בתוך המים, ועלינו וישבנו על גבי השולחן. רבי ישראל הניח ספריו, הטלית ותפילין, והוציא מכיסו נר וגפרורים שהיו עמו תמיד, אף שהדבר היה יקר מציאות עד מאד, פתח רבי ישראל את לקוטי מוהר"ן חלק ב´ בסימן ז´ "כי מרחמם ינהגם". ואף על פי שהיינו בתוך המים והרטיבות, הוא לא הרגיש, אף על פי שהיתה לו יד חולה, ולא אני הרגשתי במים. וכן ישבנו כל הלילה ועסקנו בתורה הזאת, עד הבקר. פתאם שמעתי קול אמי בוכיה וצועקת, היכן בני? ראיתי שגרמתי צרה גדולה, שהרי אם לא מעבדים את הבצק ביד הוא מתקלקל. ואכן, כשחזרנו לבית, היה חרבן גדול, כל הבצק צף ועלה על גדותיו והיו לי צרות גדולות בבית, וצעקו עלי למה הלכתי. אני לא הייתי אשם כי לא הרגשתי שהלילה עבר. ולי לא היה שום ספק שהוא מצדיקי הל"ו הנסתרים, והתורה שלמד אותי היתה נפלאה מאד, אין לתאר ואין לשער. רבי ישראל נשאר שם בבית הכנסת, וכשהאיר היום נכנס לבית הכנסת כדי להתפלל, ונתפרדה החבילה, אבל אחר כך הלכתי לבית כנסת של חסידי קרלין, ושם מצאתי אותו. טבריה היתה אז ישוב קטן, וכששמעו את קול אמי בוכיה וצועקת היכן בני, נבהלו כולם. וחשבו שאני מת, ובבקר התחילו להתענין, וספרה על יהודי אחד שבא בלילה וקנה לחם ואני הלכתי עמו ולא חזרתי, ובבקר מצאה אותי יחד עם היהודי ההוא בבית הכנסת כשהוא מלא מים. אמי לא הכירה את רבי ישראל, אבל בני העיר הכירו אותו בתור חסיד ברסלבי, וכשבאתי, אמרו כולם הלילה "שמדו" את ישראל בער, ואז נודע לי שרבי ישראל הוא מחסידי ברסלב, ומאז לא נפרדנו יותר. אני ראיתי בזה השגחת הבורא שזמן לי אוצר חשוב כזה בביתי. וביחוד היתה ההתקרבות גדולה מצידו, וראה בזה השגחת ה´, שהרי לא רצה להפרד ממירון, והנה נזדמן לידו נפש של נער בן י"ז המתגעגע לאמת. ונוצרה בינינו בבחינת "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". אמרתי: אפילו כל העולם ינסה להפריד בינינו לא יצליחו.

 

[ה י ה ו ד י]

שתי צפורים ...(ג ואחרון)../images/Emo63.gif

וכך היינו תמיד יחד, אבל העולם היו מתנגדים, והתחילו לדבר עמי דברי התנגדות וארס מר כלענה. אמרו: אמנם רבי ישראל הוא אדם גדול, אבל זהו חסרונו, שהוא חסיד ברסלבי(וזאת לא ידעו שכל גדולתו היא רק מחסידות ברסלב, שממנה זכה לכל צדקתו וקדשתו וחסידותו וכו´). וכשראו שאינם פועלים כלל בדבורים אלה, הלכו לאבי וספרו לו על כך. אבי שהיה סגי נהור שמע אותם אומרים: הנה בנך נעשה מחסידי ברסלב המתגלגלים על ההרים, וכל הרבנים התנגדו לחסידות זו, והוא עוד עלול לצאת מדעתו, ועכשיו אפשר עוד להצילו, ואלו אחר כך יהיה בבחינת כל באיה לא ישובון. ולכן בקשו ממנו להשפיע עלי לעזוב את חסידות ברסלב. כששמעו אבי ואמי דברים כאלה, מפי חסידים המסיתים, נצטערו צער גדול, אבא היה סבור כי בודאי אשמע בקולו כשיאמר לי לעזוב את חסידות ברסלב, שכן אהבה גדולה היתה שרויה בינינו. אמר לי: אמנם אני קרליני, אבל אתה תוכל לבחור כל חסידות שהיא, בבקשה ממך רק לא חסידות ברסלב. אבל אני לאחר שראיתי כי הקדוש ברוך הוא סבב סבות כאלו שהזמין אותנו לפונדק אחד באורח פלא כזה, וראיתי כבר את האור הגדול, והרגשתי גודל רפואת וטובת הנפש שאין לשער שהיה לי מזה, אמרתי לו: אבא, אין אני יכול לגלות לך את כל לבי, אבל זאת תדע שבענין זה לא תשפיע עלי כלל. והיה הדבר קשה מאד בעיניו, כי בכל ימי חיי לא המריתי את פיו בשום דבר קל, כי כבדתיו מאד, וביחוד שהיה סגי נהור, אבל בענין זה אמרתי לו, לא אוכל לשמע בקולו. משראה דבר כזה, אמר בלבו, אם כן העולם צודק, וקבל יותר התנגדות כי ראה שזה דבר נורא. הוא נסה לדבר אתי ולשדלני בטוב וברע ולא הועיל. ואני הייתי אז חתן משודך. ואבא אמר שהוא מוכרח לצאת למלחמה על כך וכי הוא ידחה אותי מלהיות בנו ולא ישיא לי אשה, ולא ידאג לי, ויוציאני מביתו. אבל אמי אמרה הרי הוא בננו ואנו צריכים לסבל. ומה יהיה אם יודע לאבי הכלה? כי הלא טבריה וצפת קרובות זו לזו, בודאי ישמעו על כך. וכך היה נטוש ריב במשפחה על כך, ובשבת עמד אבי וגרשני מן הבית. התישבתי בבית הכנסת שעל יד ביתו של רבי ישראל ז"ל. אבא שהיה סגי נהור היה יושב בבית, ואלו אמא היתה הולכת לגדולי תורה, והלכה גם לרבי מרדכי סלונים שאהבני אהבת נפש כל ימי חייו, כי הייתי לומד אצלו משניות וזהר, ולכן הלכה אליו להוועץ עמו מה לעשות עמי. אמר לה: שאבא צודק, ויש לנסות כל מיני תחבולות כדי להרחיקני מחסידות זו. ואמר על חסידות ברסלב: שיש בה כח משיכה, שאם נתפסים לה, שוב אי אפשר לצאת ממנה. כששמעה אמא דבר זה, נפל עליה פחד גדול, אמר לה רבי מרדכי: שעצתו שתלך לרבי ישראל עצמו ותספר לו את מר לבה, שהיא ובעלה אנשים שבורים ורצוצים, ולכן יעשה להם טובה ויגרש אותי מביתו. שנכנסה לביתו ולבה היה מר מאד, השתטחה לפניו בפשוט ידים ורגלים ובכתה בכי תמרורים, כבוכה על המת, וספרה לו את כל צרת לבה. אמרה: הרי אתה יהודי כשר, רחם עלינו כי זה פקוח נפש ממש. הרחק אותו ואל ילמד עמך. האזין רבי ישראל לדבריה בסבלנות רבה, והרי הוא ידע יפה שיש בינינו קשר כזה, שאפילו יבואו כל מלכי מזרח ומערב, לא יוכלו להפריד בינינו. אמר לה: אני איני מגרש שום יהודי מביתי, אם רצונכם לשמע עצה טובה של ידיד, הניחוהו לנפשו ואל תפריעו לו, והניחו את הענין. כששמעה אמא דבריו, חשבה: שהנה הקסם הזה שדבר עליו רבי מרדכי כבר פעל את פעלתו, ומרב צער פרחה נשמתה. כל אותו הזמן ישבתי בבית הכנסת בסמוך לבית רבי ישראל כנ"ל, ושמעתי כל הקהל אומרים: רבקה מתה. גם נסו לשפשף אותה בכל מיני משקים המעוררים ולשוא. ואני שמעתי אומרים: ראיתם מה שעולל לה בנה? והייתי שבור ורצוץ והתחלתי לחשב בלבי, אולי באמת עשיתי עול שצערתי את הורי, והרי יכולתי לעת עתה לדחות את הדבר ואחר כך להיות חסיד ברסלבי. כעור שעתים התחילו לראות בה סימני חיים. שהרי היה יכול להיות חלול ה´ נורא, אלו לא היתה מתעוררת. היה זה מעשה של תחית המתים ממש, כי כל השפשופים לא הועילו וזמן רב היתה רצוצה מזה בכאב אברים שאין לשער. ולאחר שראיתי שיש לי שוב אמא, אמרתי בלב: אולי אותר על כל זה, שהרי היא עלולה להכנס עוד פעם למצב כזה. והנה סבב הקדוש ברוך הוא ועשה עמדי עוד חסד, שנתארסתי לפני שנתקרבתי לחסידות ברסלב, שכן אחרי התקרבותי, לא היה לי שום תקוה למצוא בת זוג, בתוך ההתנגדות הזו ששררה בעיר לחסידות ברסלב. וכשבאו וספרו הדברים למחתן שלי, אמר: אל תדאגו, כי אחרי הנשואין אשתו בודאי תמנעהו מכך. והנה ההתקרבות היתה בחורף, וזמן החתונה נקבע לאלול, ואז היה רעב כזה וחשך, והמחתן שהיה איש ישר וירא שמים, כתב לנו, כי לא יוכל לעמד בהתחיבות, כי אין לו כסף, לא להלבשה ולא לנדוניה. אבל רבי ישראל רצה שאהיה אדם כדי שאוכל לקבל את אורו של רבי נחמן ולא אהיה פלג גופא. והיתה לו על כך הרבה התבודדות, והיה נוסע ממקום למקום ומשתדל עבורי, ומסר כסף להורי שילבישוני ויכניסו אותי לחפה בזמן. הוא נסע לצפת, ואני כתבתי מכתב למחתן בשם הורי שהם רוצים שהחופה תתקיים במועד שנקבע, ואני מצדי מותר על הנדוניה. ואמנם בעזרת השם יתברך נתקיימה החתונה. רבי ישראל ישב בטבריה כל החרף עד סמוך לפסח, ולא נסע הביתה, אף על פי שהיה לו בית וחמשה ילדים, כי ראה השגחת ה´ בהתקרבותנו. ואף אני לא רציתי להיפרד ממנו. באלול הייתי צריך לנסוע לחתנה, אמרתי בלבי, מה יהיה עכשו, שהרי אם אסע שוב, לא תהיה לי אפשרות להפגש עם רבי ישראל. וכאן עלי לספר עוד ענין בקשר שבינינו, לאחר שראיתי מניעות כאלו, חששתי שמא תתפרד חס ושלום החבילה, בקשתי את רבי ישראל שנעשה תקיעת כף בינינו, כדרך שנתקשרו רות ונעמי ולא נפרד מזה בשום אפן, וצריכים אנו להיות תמיד בעיר אחת ולהפגש לשיחות ולמוד ועבודת ה´. הדבר נשמר בינינו בסוד. התקיעת כף עשינו ליד קברו של ר´ עקיבא, כי אז התפללנו בבכיות ובהתעוררות גדולה. אמרתי: עכשו הזמן לתקיעת כף. באותו היום שנסענו לצפת ואמא היתה סבורה שהנה סוף סוף יתבטל הקשר עם רבי ישראל, והנה באמצע הדרך ראתה את רבי ישראל ובני ביתו כשהם נוסעים אף הם לצפת. ובצפת התחילה מלחמה חדשה מצד חותני והמשפחה ומצד נכבדי העיר והשוחטים, והגעתי לשפלות כזאת שפרחחי העיר היו זורקים עלי אבנים וקליפות, והיו קוראים אחרי מלות גנאי, ואני כמעט שיצאתי מדעתי. משראה חותני כך הפעיל לחץ על אשתי - אסתר מינדל ז"ל נלב"ע בכ"ה תמוז תשכ"ה נשמתה עדן - שתתגרש ממני. אבל היא אמרה: זה חלקי וכך יהיה. ואני ראיתי בזה חסד גדול מאת השם יתברך. נאלצנו למצוא מקום שנוכל לחיות באין מפריע, והנה על יד בית רבי ישראל היה חדר קטן. רבי ישראל ז"ל שכר החדר בשבילנו והוא היה בשבילנו האב והאם והדואג לכל מחסורנו. הוא עצמו היה אוכל פרורי לחם, אבל בשבילנו דאג שיהיה לנו מן המבחר. השנים האלו של התקיעת כף היו שנות חיים אמתיים שלא מעלמא הדין, עד שהתחיל רבי ישראל לומר לי שהוא מרגיש שזמנו קרוב להפטר מזה העולם. והוא רואה בעיניו שעתיד לירד לעולם חשך גדול של האמונה שאין לשער, ודבר על כאב זה המדאיב לבו, ועל הצער הגדול שהוא מרגיש. ואני לא יכולתי להשלים עם זה, כיצד יעשה השם יתברך דבר כזה בעצומה של העבודה שלנו? אבל ראיתי שהוא צודק, ובכל פעם שהיה מרגיש לא טוב, היה חושב שהנה קרוב קצו והוא נפרד מן העולם. ובתוך אותן חמש השנים של התקיעת כף, עברו עלינו כל כך הרבה נסיונות, והיה אז רעב ומלחמה, ולא זכיתי ללמד הרבה ממנו, אבל עצם היותי עמו היה למוד גדול ועצום. ראיתי את האמונה והבטחון והמדות היקרות, שמהן יש לי די לכל ימי חיי, ומזה מוצאת נשמתי חיות להחזיק אותי, ומזה אני תמיד יודע יותר ויותר על רבנו, רבי נחמן ז"ל. כשהאנגלים נכנסו לטבריה, היתה אז מגפה של חולירע (ה´ ישמרנו) ורב ילדיו של רבי ישראל נפטרו במגפה, ונשאר לו הבן האחרון שהיה כבן י"ב שנים. רבי ישראל קבל הפורענות בעז ובבטחון. בסוף נפטר אף הוא, ואמר שהוא לוקח אתו את המגפה ותעצר המגפה, וכך היה. ונשארתי כערער בערבה. עד כאן .

 

[מנהל פורום ברסלב]

רבי אברהם מקאליסק זי"ע

רבי אברהם מקאליסק לא היה תלמיד הבעש"ט, אלא תלמידו של המגיד ממזריטש זי"ע. לפני התקרבותו לחסידות היה תלמיד הגר"א, לפי המסורת. בשנת תקל"ז עלה לארץ עם רבי מנחם מנדל מויטפסק, ולאחר פטירתו הפך למנהיג החסידים בארץ ישראל. דברי תורתו ומכתביו מופיעים בספר פרי הארץ (יחד עם מכתביו של רבי מנחם מנדל). רבינו הקדוש רבי נחמן פגש אותו כשנסע לארץ ישראל, והיתה ביניהם אהבה גדולה. בחיי מוהר"ן מופיע מכתב שכתב רבי אברהם לרבנו לאחר שנסע. רבנו קיבל על עצמו לפשר במחלוקת שהיתה בין בעל התניא לרבי אברהם, ועוד לפני שחזר לביתו נסע אל בעל התניא לקיים שליחותו של רבי אברהם. ומה יש להוסיף עוד, כאשר רבינו בעצמו אמר עליו: "הלא אני ראיתי הרבה צדיקים, אבל שלמות ראיתי רק אצל רבי אברהם מקאליסק"! רבי אברהם נפטר בד´ שבט, וציונו נמצא בבית החיים העתיק של טבריה.

 

[ה י ה ו ד י]

צודק ../images/Emo45.gif

ר´ אברהם קאליסקר אמנם היה תלמיד המגיד ולא תלמיד הבעש"ט.

 

[חנה גונן]

הציון הכי גדול ומופתי בשבילי הוא..

סבא שלי שלא היה תלמיד חכם ולא רבי.דיו שידע פרק בתורה והיה הולך להתפלל בבית הכנסת.עוד מילדות ידע יתמות וסבל אבל הוא נשאר בן אדם. שלכם חנה גונן

 

[חדת קרן]

עומדת אני בשער

עומדת אני בשער עומדת אני בשער של הבית ליד החולות ומבטי שלוח אל מעלה הרחוב שם דמות מלאך מהלכת אליהו סבא שלי, שּׂח בינו לעצמו.. כאברותיהן של עופות הסתיו אדרתו תפרוש שוליה והוא ציפור דואה ברוח העולה מקלות צעדיו מעיל לו לבן צח וארוך הוא זקנו מאחור ימשוך שובלי כסף ריצודים של זהב במבטו שפתיו קרן שפע יזרה מתוכן מרגליות מזמורים של שבת מדרשים ומשניות בחרדת קודש אשא מבט ילדי עיניי נכונות ופעורות עד כאב לקלוט כל רסס ונתז משפעת אורו הזוהר צווארי אזקוף וראשי נכון אך כף ידו ריקה מברכה אל ארון הבגדים נחפז הוא לשלח את זו ברעדה ובכוונה יתקדש יעטה תכריכים יתעטף בטלית ידום יעצום עיניו והוא פה ושם

 

[כרפולי]

שיוווו חדת קרן... זה את כתבת?

 

[פראזניק]

ר´ זנויל ליובארסקי ז"ל

ר´ זאנויל ליובארסקי ז"ל נכדו של ר´ זנויל אחיו של ר´ משה ברסלבר מתלמידי מוהרנ"ת, התגורר בעיר לבוב (למברג) שבמערב אוקראינה. לאחר השואה, טרח ר´ זנויל בכל מאודו לחדש את המנין על ציון רבינו הק´ באומן בימי ראש השנה, בשנת תש"ד בא ר´ זנויל בדברים עם ר´ חיים בנימין ברודי ז"ל (ראה "אנשים ואישים"), עם ר´ נחמן שטרנהארץ ב"ר יצחק בבריניצר נכד מוהרנ"ת ז"ל, ר´ ישראל קורסונסקי ז"ל ושני בני דודיו, ר´ יוחנן גלאנט, ר´ זלמן לייב אסטולין חתנו של ר´ חיים בנימין הנ"ל, ר´ מיכל דורפמן, ר´ בנציון קניבסקי ואדם בשם רבינוביץ, 11 איש נסעו לאומן כבודדים והתפללו שם עם יהודי אומן שחזרו לאחר המלחמה, כך היה עד שנת תשט"ז שאז התארגן המנין מחדש. ר´ זנויל היה בעל תפילה נפלא בעל קול נעים והתפלל את התפלות כשליח ציבור, דבר שהיה כרוך בסכנת נפשות עצומה. לאחר כ-6 פעמים בהם אירגן את ה"קיבוץ" באומן בר"ה, נפטר ר´ זנויל בשנת תשכ"ב ונקבר בעיר מגוריו - לבוב, עוד בחייו קיבלו הוא ואשתו רשיונות יציאה, אלא שהוא לא הספיק להשתמש בו. לאחר שנפטר, נסעה זוגתו מירל למוסקבה להשתדל אצל השלטונות שיתירו לה להעביר את גופתו לארץ ישראל, היא קיבלה את הסכמתם ור´ אליהו חיים רוזין (שהיה אז ראש ישיבת ברסלב בירושלים) שלח לה כסף עבור ההוצאות, אלא שכאשר נודע לה שאת גופת בעלה יוציא יהודי ויתכן שזה יהיה בשבת, ביקשה הבטחה שזה לא יקרה, כאשר לא הסכימו להבטיח לה, ביטלה את הויזה ולא נסעה לארץ ישראל. שוב ניסתה, עד שקיבלה ויזה חדשה, והבטחה שהשבת לא תחולל בהוצאת גופת בעלה, היא שילמה כסף בשנית, ועלתה יחד עם ארונו לארץ ישראל בשנת תשכ"ד. גופתו של ר´ זנויל הגיעה לארץ כשהיא שלמה*! הוא נקבר בהר המנוחות, אישתו מירל נפטרה כחצי שנה לאחר עליתה. * אנ"ש אמרו, שזכה לזה (שתהיה גופתו שלימה) משום שעשה כל יום שעה התבודדות חוק ולא יעבור, ושרבינו ז"ל גמל לו על פעולתו במסירות נפש להצלת ציון רבינו (ר´ נחמן ישראל בורשטיין)