בלאו אלעזר
New member
עלשפת ים כינרת
על שפת ים כינרת הגיע זמן החופש השנתי .את המלון כבר הזמנו עוד בינואר. אי אפשר לדעת, אולי לא יהיה מקום. אבל בעיקר זה חלק מאווירת ההתכוננות. ראשון לאפריל, זו לא בדיחה זה התאריך. יום חמישי ה 31- למרץ, איזה מתח, מה אנחנו ילדים? אולי בכל זאת מתח הנסיעה. לא בכל יום מזדמן לנסוע ברכבת, זו הזדמנות. ביום חמישי יכול להיות הרכבת עמוסה, אולי לא יהיה מקום ישיבה. מקומות שמורים אין מה לדבר. להזמין מקום שמור, בטלפון אי אפשר. מה שיהיה יהיה, נעמוד עד לב המפרץ, אולי איזה חייל ירחם על הזקנים. מונית בתחנה אין, עוד מעט, בארך עוד שעה, בזמן יציאת הרכבת . עם לא נגיע, נסע ברכבת הבאה. ברחוב תופסים מונית. בקופה שתי כרטיסים לכוון אחד. בחזרה, נחיה ונירא. אולי יש מקומות שמורים, בבקשה. יופי, הכל בסדר. המתח יורד. על הרציף אין כמעט ממתינים. איזה יופי. הרכבת מגיעה, לא לשכוח הפצים. ברגע האחרון, אוי איפה התיק הקטן. איש בטחון כבר גילה חפץ עזוב. בקרון, מספר המושב 15. בבקשה זה המקום שלי! סליחה, טעות, כאן מס' 5. הקרון חצי רק. אולי נישן עד תחנת לב המפרץ. לא אני, זוגתי, היא יותר עייפה. אני רק סתם עייף, בטח, יש לי מתח נסיעה. יותר נכון היה. הגענו לתחנת לב המפרץ. איפה מוניות? בקומה א'. בקומת החניה, נרד, נעלה. המונית בפתח בלי בעיות, גם מבקש מחיר נכון. אחרי שעה מגיעים לדלת המלון .הכל מסודר, הכל בסדר. פניה, לפקידת הקבלה, בבקשה חדר עם מבט על הכינרת. קומה ב', אמנם המבט לכינרת אבל ענפי העצים מפריעים לריאה חופשית. מחר נבקש חדר אחר, עכשיו לאכול ולנוח. גם התיאבון חזר, בצהרים כמעט שלא אכלתי. לילה טוב, חלומות מתוקים! צעדת בוקר הרגילה, הפעם "על שפת ים כינרת!" פלא פלאים, לחץ הדם א' א'. שנה עברה, שנה חלפה, אנו שוב במי "טבריה הצעירה". יום ראשון ממש קר. יום מאד מתאים לביקור במוזיאון בצפת. יוסף לוסטיג עונה לי בטלפון, נורא קר בצפת תתלבשו חם. אני עונה לו, בגלל זה היום הזה מתאים לביקור. קבלת פנים חמה, תרתי משמע. למחרת שוב לא מתאים לרחצה. אין דבר, צריך לעשות הקניות המחויבות כל השנים ב"המשבר", יותר טוב בטבריה מהמרכז?! עד סוף השבוע ימים טובים, ימים יפים. נאכל ונשתה. או מי יכול. יום שישי, אנו ממתינים לאחד הבנים עם הקטנים שלהם, הגדולים כבר עזבו את הבית או בדרך לעזוב. צריך לדאוג שיהיה אוכל בחדר. הקטנים המורעבים עוד עלולים להיות רעבים בין ארוחה לארוחה. שבת קודש, טיול עם כולם , פרט לאמה של הקטנים האלה. היא לא מפסקה ללמוד. לקבל דוקטורט "אבחון פסיכולוגי" לא הולך ברגל. "פנצ'ר" מעלית השבת עצרת באמצע, מושיקו החכם, אמרתי לכם! היה כתוב ארבע אנשים, אנחנו היינו ארבע פלוס שלושה ילדים. דרור-לי הילדה בת השלוש עשרה נבהלת ובוכה. כמה דקות ואנו בחוץ. אבל דרור-לי לא מוכנה להיכנס יותר למעלית. כאן מתערבת הסבתה הפסיכולוגית, אין לה דוקטורט רק ראש. "ילדה הכמה, איך את חושבת עם זו סכנה הייתי אני נכנסת למעלית". עם הבטחה של מתנת מצלמה ליום הולדת הקרוב, היא מתגברת על פחדה. מה נותן המקרה, היינו ארבע, יהודי חכם נכנס למעלית, לא יורד, לא נתווכח אתו, תצאו מהר את הילדים וגמרנו. מוצא שבת, מכניסים את הסבתה למכונית. נכון כך שישה אנשים. על ילדה קטנה על תספרו למשטרה. משזוף ועצבים מגוהצים נתחיל להכות לשנה הבאה.
על שפת ים כינרת הגיע זמן החופש השנתי .את המלון כבר הזמנו עוד בינואר. אי אפשר לדעת, אולי לא יהיה מקום. אבל בעיקר זה חלק מאווירת ההתכוננות. ראשון לאפריל, זו לא בדיחה זה התאריך. יום חמישי ה 31- למרץ, איזה מתח, מה אנחנו ילדים? אולי בכל זאת מתח הנסיעה. לא בכל יום מזדמן לנסוע ברכבת, זו הזדמנות. ביום חמישי יכול להיות הרכבת עמוסה, אולי לא יהיה מקום ישיבה. מקומות שמורים אין מה לדבר. להזמין מקום שמור, בטלפון אי אפשר. מה שיהיה יהיה, נעמוד עד לב המפרץ, אולי איזה חייל ירחם על הזקנים. מונית בתחנה אין, עוד מעט, בארך עוד שעה, בזמן יציאת הרכבת . עם לא נגיע, נסע ברכבת הבאה. ברחוב תופסים מונית. בקופה שתי כרטיסים לכוון אחד. בחזרה, נחיה ונירא. אולי יש מקומות שמורים, בבקשה. יופי, הכל בסדר. המתח יורד. על הרציף אין כמעט ממתינים. איזה יופי. הרכבת מגיעה, לא לשכוח הפצים. ברגע האחרון, אוי איפה התיק הקטן. איש בטחון כבר גילה חפץ עזוב. בקרון, מספר המושב 15. בבקשה זה המקום שלי! סליחה, טעות, כאן מס' 5. הקרון חצי רק. אולי נישן עד תחנת לב המפרץ. לא אני, זוגתי, היא יותר עייפה. אני רק סתם עייף, בטח, יש לי מתח נסיעה. יותר נכון היה. הגענו לתחנת לב המפרץ. איפה מוניות? בקומה א'. בקומת החניה, נרד, נעלה. המונית בפתח בלי בעיות, גם מבקש מחיר נכון. אחרי שעה מגיעים לדלת המלון .הכל מסודר, הכל בסדר. פניה, לפקידת הקבלה, בבקשה חדר עם מבט על הכינרת. קומה ב', אמנם המבט לכינרת אבל ענפי העצים מפריעים לריאה חופשית. מחר נבקש חדר אחר, עכשיו לאכול ולנוח. גם התיאבון חזר, בצהרים כמעט שלא אכלתי. לילה טוב, חלומות מתוקים! צעדת בוקר הרגילה, הפעם "על שפת ים כינרת!" פלא פלאים, לחץ הדם א' א'. שנה עברה, שנה חלפה, אנו שוב במי "טבריה הצעירה". יום ראשון ממש קר. יום מאד מתאים לביקור במוזיאון בצפת. יוסף לוסטיג עונה לי בטלפון, נורא קר בצפת תתלבשו חם. אני עונה לו, בגלל זה היום הזה מתאים לביקור. קבלת פנים חמה, תרתי משמע. למחרת שוב לא מתאים לרחצה. אין דבר, צריך לעשות הקניות המחויבות כל השנים ב"המשבר", יותר טוב בטבריה מהמרכז?! עד סוף השבוע ימים טובים, ימים יפים. נאכל ונשתה. או מי יכול. יום שישי, אנו ממתינים לאחד הבנים עם הקטנים שלהם, הגדולים כבר עזבו את הבית או בדרך לעזוב. צריך לדאוג שיהיה אוכל בחדר. הקטנים המורעבים עוד עלולים להיות רעבים בין ארוחה לארוחה. שבת קודש, טיול עם כולם , פרט לאמה של הקטנים האלה. היא לא מפסקה ללמוד. לקבל דוקטורט "אבחון פסיכולוגי" לא הולך ברגל. "פנצ'ר" מעלית השבת עצרת באמצע, מושיקו החכם, אמרתי לכם! היה כתוב ארבע אנשים, אנחנו היינו ארבע פלוס שלושה ילדים. דרור-לי הילדה בת השלוש עשרה נבהלת ובוכה. כמה דקות ואנו בחוץ. אבל דרור-לי לא מוכנה להיכנס יותר למעלית. כאן מתערבת הסבתה הפסיכולוגית, אין לה דוקטורט רק ראש. "ילדה הכמה, איך את חושבת עם זו סכנה הייתי אני נכנסת למעלית". עם הבטחה של מתנת מצלמה ליום הולדת הקרוב, היא מתגברת על פחדה. מה נותן המקרה, היינו ארבע, יהודי חכם נכנס למעלית, לא יורד, לא נתווכח אתו, תצאו מהר את הילדים וגמרנו. מוצא שבת, מכניסים את הסבתה למכונית. נכון כך שישה אנשים. על ילדה קטנה על תספרו למשטרה. משזוף ועצבים מגוהצים נתחיל להכות לשנה הבאה.
