עלילות סבתא 2 ../images/Emo29.gif
שלושת רבע מהבסיס יהיה מחר בהתנדבות בבית אבות. חשבתי ללכת אבל יש לי (לשמחתי) הרבה עבודה טכנית.. מילא.. קצת מפחיד אותי הזקנה.. בייחוד כשאני מסתכלת על סבתא שלי, שלמרות שהיא יוצאת הרבה, היא כל הזמן מתלוננת על כאבים.. ושבוע שעבר היא עשתה את הלא יאומן. סבתא שלי גרמה לי לבכות. חשבתי שאני אדישה כלפיה, אבל היא אמרה משהו שפגע בי מאוד.. היא המשיכה עם כל עניין "המורעלות" ע"י אמא שלי.. ואז היא אמרה - "עכשיו אבא שלך לא מדבר איתי. לא יודעת מה אמרת לו.." ואני, בהלם מוחלט - "מה? את חושבת שבגללי הוא לא מדבר איתך?!" "לא יודעת, כן, ככה נראה לי" לא האמנתי שהיא באמת האשימה אותי בזה. אמרתי לה - "אולי, קורה פעם, לעיתים רחוקות, שגם את טועה? יכול להיות שהבן שלך לא מדבר איתך בגלל משהו שאמרת לא? לא יכול להיות?!" כל-כך הרגיזה אותי. היא התקשרה הביתה כדי לדבר עם אמא ולשאול אותה אם היא מתייחסת אליה לא יפה, כפי שאני טוענת. אבא ענה לה. אמרתי לה שתשאל אותו למה הוא לא מדבר איתה. היא לא הסכימה. היא יודעת בפנים שהיא טועה, פשוט לא מוכנה להודות בזה.. כמה צעקנו אחת על השנייה. האטימות שלה. האטימות. אני פשוט לא מצליחה להעביר לה כלום. אם היא חושבת משהו, זה מה שיהיה. נקודה. אבא אמר לי לצאת מהבית. לחזור למחרת הביתה. הלכתי לחדר ופשוט בכיתי. לא יודעת למה. אולי בגלל שהיא פגעה בי, אולי בגלל שכואב לי להיות ככה עם סבתא, אולי בגלל שחשתי שאני עומדת לאבד את המקום שכל-כך טוב לי מהרבה בחינות.. אחרי שנרגעתי הלכתי לדבר איתה. הפעם בצורה רגועה. היא אמרה שהיא חשבה שאם אני אעבור לגור אצלה היא תוכל לפצות על כל השנים שלא היינו ממש קרובות, אבל קורה בדיוק ההפך. גם אני חשבתי ככה. אבל מה לעשות שהיא מתייחסת אליי כפי שהיא מתייחסת? הרגשתי רע לידה. מאולצת. צבועה. אם יש משהו שאני באמת באמת שונאת זה להתנהג בצורה שאינה תואמת את ההרגשה או המחשבה שלי.. פשוט שיחקתי לידה כאילו אין לי כעסים, כאילו היא לא פגעה בי, כאילו היא צודקת ואני טועה. הרגשתי רע. אני לעולם לא מתנהגת בצביעות עם אנשים, אבל הבנתי שאיתה לפעמים צריך "לשחק" קצת.. אין לי ברירה. אם אני רוצה להישאר אצלה בבית, אני חייבת לדבר איתה בנעימות ולהנהנן בראש לחיוב. רק בשביל להסתדר איתה, שאבא שלי לא ידאג, שהיא לא תתעצבן יותר מידי, שאני לא אבכה שוב.. אז אחרי השיחה ההיא, המשכנו ב-"היי וביי". היא שואלת אותי לשלומי, אני אומרת לה שאני גמורה, רק כדי להימנע מהצורך לדבר איתה, כי אני פשוט מרגישה רע כל פעם שאני צריכה להגיד לה שלום... כואב שהגעתי למצב כזה. אפשר להגיד "ברוכה הבאה לחיים האמיתיים". פשוט לא חשבתי שדרך סבתא אכיר אותם.. לא חשבתי שדרך היחסים עם סבתא אלמד איך להתמודד עם טיפוסים שכאלה.. לעזאזל היא אמורה להיות סבתא, לא בן אדם שאני צריכה "להסתדר" איתו..
שלושת רבע מהבסיס יהיה מחר בהתנדבות בבית אבות. חשבתי ללכת אבל יש לי (לשמחתי) הרבה עבודה טכנית.. מילא.. קצת מפחיד אותי הזקנה.. בייחוד כשאני מסתכלת על סבתא שלי, שלמרות שהיא יוצאת הרבה, היא כל הזמן מתלוננת על כאבים.. ושבוע שעבר היא עשתה את הלא יאומן. סבתא שלי גרמה לי לבכות. חשבתי שאני אדישה כלפיה, אבל היא אמרה משהו שפגע בי מאוד.. היא המשיכה עם כל עניין "המורעלות" ע"י אמא שלי.. ואז היא אמרה - "עכשיו אבא שלך לא מדבר איתי. לא יודעת מה אמרת לו.." ואני, בהלם מוחלט - "מה? את חושבת שבגללי הוא לא מדבר איתך?!" "לא יודעת, כן, ככה נראה לי" לא האמנתי שהיא באמת האשימה אותי בזה. אמרתי לה - "אולי, קורה פעם, לעיתים רחוקות, שגם את טועה? יכול להיות שהבן שלך לא מדבר איתך בגלל משהו שאמרת לא? לא יכול להיות?!" כל-כך הרגיזה אותי. היא התקשרה הביתה כדי לדבר עם אמא ולשאול אותה אם היא מתייחסת אליה לא יפה, כפי שאני טוענת. אבא ענה לה. אמרתי לה שתשאל אותו למה הוא לא מדבר איתה. היא לא הסכימה. היא יודעת בפנים שהיא טועה, פשוט לא מוכנה להודות בזה.. כמה צעקנו אחת על השנייה. האטימות שלה. האטימות. אני פשוט לא מצליחה להעביר לה כלום. אם היא חושבת משהו, זה מה שיהיה. נקודה. אבא אמר לי לצאת מהבית. לחזור למחרת הביתה. הלכתי לחדר ופשוט בכיתי. לא יודעת למה. אולי בגלל שהיא פגעה בי, אולי בגלל שכואב לי להיות ככה עם סבתא, אולי בגלל שחשתי שאני עומדת לאבד את המקום שכל-כך טוב לי מהרבה בחינות.. אחרי שנרגעתי הלכתי לדבר איתה. הפעם בצורה רגועה. היא אמרה שהיא חשבה שאם אני אעבור לגור אצלה היא תוכל לפצות על כל השנים שלא היינו ממש קרובות, אבל קורה בדיוק ההפך. גם אני חשבתי ככה. אבל מה לעשות שהיא מתייחסת אליי כפי שהיא מתייחסת? הרגשתי רע לידה. מאולצת. צבועה. אם יש משהו שאני באמת באמת שונאת זה להתנהג בצורה שאינה תואמת את ההרגשה או המחשבה שלי.. פשוט שיחקתי לידה כאילו אין לי כעסים, כאילו היא לא פגעה בי, כאילו היא צודקת ואני טועה. הרגשתי רע. אני לעולם לא מתנהגת בצביעות עם אנשים, אבל הבנתי שאיתה לפעמים צריך "לשחק" קצת.. אין לי ברירה. אם אני רוצה להישאר אצלה בבית, אני חייבת לדבר איתה בנעימות ולהנהנן בראש לחיוב. רק בשביל להסתדר איתה, שאבא שלי לא ידאג, שהיא לא תתעצבן יותר מידי, שאני לא אבכה שוב.. אז אחרי השיחה ההיא, המשכנו ב-"היי וביי". היא שואלת אותי לשלומי, אני אומרת לה שאני גמורה, רק כדי להימנע מהצורך לדבר איתה, כי אני פשוט מרגישה רע כל פעם שאני צריכה להגיד לה שלום... כואב שהגעתי למצב כזה. אפשר להגיד "ברוכה הבאה לחיים האמיתיים". פשוט לא חשבתי שדרך סבתא אכיר אותם.. לא חשבתי שדרך היחסים עם סבתא אלמד איך להתמודד עם טיפוסים שכאלה.. לעזאזל היא אמורה להיות סבתא, לא בן אדם שאני צריכה "להסתדר" איתו..
