עלייה לקבר + כתבה בעובדה.

[supernova]

עלייה לקבר + כתבה בעובדה.

רק רציתי לשתף אותכן במשימה קטנה שהצבתי לעצמי והשלמתי.
תמיד פחדתי לעלות לקבר של סבתא. אני לא יודעת מה בדיוק הפחיד אותי, אבל הפחד היה שם.
בתור ילדה כשהיא נפטרה לא לקחו אותי להלוויה. גם את השבעה אני בכלל לא זוכרת.
נראה לי ששמו אותי אצל קרובי משפחה רוב הזמן. הסבירו לי אחר"כ שאמא שלי תחליף את סבתא.
ביום ראשון הזה הייתה פעם ראשונה שנסעתי לקבר. לבד.
היה לי עצוב, ניסתי לדבר אליה. בכיתי קצת.

ואתמול ניתקלתי בכתבה מעובדה שנגעה לי בדיוק במקומות הכי עמוקים.
מנסה להגיד לעצמי שגם לי היה מגיע שסבתא תבוא לבקר אותי אחרי הפרידה. אבל זה לא קרה, כמובן.
הרגישות של האשה הזו , היא פשוט נדירה.
ממליצה לכן לצפות.

http://www.mako.co.il/tv-ilana_daya...e31006.htm&sCh=07437f8dd8836110&pId=976147211

 

[mykal]

הכתבה מרגשת.

אני שמחה שעלית לקבר,
ושאת 'סוגרת מעגלים'
תוכלי מכאן רק לעלות ולהשלים ולצמוח.
מאחלת לך טוב.

 

[אשבל1]

הכתבה בעובדה מאוד טלטלה אותי

נפתח אצלי בכי גדול, כאב עז הציף, על מה שהייתי רוצה, על מה שחסר, מה שנעלם ברגע... ומאוד כאב לי על הילד הקטן שאהבה של שתי נשים יכולה לגרום לו לקטן המקסים הזה לחוות אובדנים, פרידות, אהבות וחוזר על עצמו... קורע לב.

לגבי עליה לקבר, אני חושבת שללכת לבד זה שונה, זה פורקן,

קשה לי היום, אין לי מצב רוח מאז הכתבה בעובדה, עשיתי לי יום לבד בבית, מקווה שישתפר במהלך היום..

 

[supernova]

בהחלט כתבה מטלטלת

עצוב.. אני מקווה ששמת לב גם לחלק האופטימי ולתיקון ששרון יצרה לו. הוא כ"כ משמעותי, מרגש ונדיר.

מאחלת לך שהמצב רוח ישתפר בהמשך היום...
אולי תעשי לעצמך משהו כיפי בבית? נגיד- איזו אמבטיה חמה וריחנית עם נרות וכוס יין בצד.
אל תשכחי לעדכן.

 

[אשבל1]

לגבי התיקון, יש בו כל כך הרבה אהבה

שמשאירה שוב חלל....... וזה כואב.

את חמודה עם הרעיון, אני אחשוב על זה

 

[supernova]

לא חשבתי על זה ככה.

כן, זה כואב. ללא ספק. נסיבות איומות..
אבל התיקון הזה כ"כ משמעותי בעיני.


המשפט הזה גרם לי לאיזו נפילת אסימון.
החבר שהיה לי בתקופת הצבא- הוא היה מעיין תיקון בעבורי.
הציבו אותי לשרת רחוק מהבית ואני סבלתי מהמרחק ממנו. אבל ממש.
כ"כ סבלתי וזה היה כזה שחזור של טראומה שבאיזה מקום הרגשתי שאני מעדיפה בכלל לא להיות איתו.
לא הבנתי מה אני עושה שם בדירת חיילות, הרגשתי נטושה ומאוכזבת. הוא כמעט לא בא לבקר למרות שביקשתי. רבנו הרבה ובסוף גם נפרדנו.
במשך משהו כמו שבועיים ירדתי שבע קילו, ישנתי ואכלתי מעט ובכיתי חלק ניכר מהזמן. אחרי שנה , חתמתי וויתור על התפקיד הצבאי ואישרו לי לעבור לשרת קל"ב והייתה לי איזשהי תקווה שנחזור. שמרתי איתו על קשר במשך תקופה ארוכה. זה לא קרה.
והאמת? לא באמת נתתי למישהו צ'אנס מאז.
נראה לי שהיא הצליחה לרכך מעט את הטראומה ואת חוסר האמון , האשמה, ההרגשה שאתה לא טוב מספיק -היא תצליח לחסוך ממנו. וזה כ"כ מרגש אותי.