לא הבנתי את הקשר
בין סיבת העלייה לבין הזהות הלאומית שלי.
אבל, לשאלתך,
ביני לביני אני לא מאמין שיש דבר כזה "זכות טבעית", למרות שייתכן שאשתמש במונח הזה מול מי שטוען ש"זכותו הטבעית" למשהו גוברת על זו שלי, בבחינת "חנוך לנער על פי דרכו". התמזל מזלם של הרוסים והצרפתים, שאף אחד לא מנסה לדחוק את רגליהם מהטריטוריה בה הם יושבים, ולכן הם לא נתבעים להביא טיעונים מדוע מותר להם לחיות בה. אצל הצרפתים זה עלול להשתנות בקרוב.
אני מגדיר עצמי כיהודי-ישראלי כי היהודים הישראלים הם הקבוצה שבה אני מרגיש "בבית": דובר את שפתם, חולק את הקודים התרבותיים שלהם, ועוד כהנה וכהנה חוויות שמגדירות זהות לאומית. אין בזה שום דבר "טבעי" ושום דבר "שורשי", הכל מעשה ידי אדם.
למיטב הבנתי, גם ההורים שלי ראו עצמם כיהודים-ישראלים לכל דבר ועניין, למרות שהיגרו לכאן אחרי מלחמת העולם השניה. אבי היה אידיאליסט, אמי לא. אבל הם החליטו שכאן יהיה מקומם, קשרו את חייהם למקום הזה, כמו שאדם קושר את חייו לחיים של בן זוגו.
מקווה שעניתי לשאלתך.