עליות וירידות

[אולה *]

עליות וירידות

הי בנות/בנים. החלטתי לפתוח הודעה חדשה בעקבות ההודעה העצובה של חברתי עידית. רובכם מכירים אותי - אנחנו בענייני הפוריות כבר מספר שנים, אני צוחקת לפעמים שההריון שלי נמשך כבר כמעט 4 שנים. בשבוע שעבר הוזמתי לארוע יום הולדת של אחת מילדי הפורום השכן - הפורום שכולנו כ"כ רוצות להגיע אליו, פורום הריון אחרי הטיפולים. פגשתי שם הרבה בנות - בוגרות הפורום שלנו, אמאות לילדים מקסימים. לראות אותם הוכיח לי שוב שהדרך שבה אנו הולכים שווה כל דמעה. והילדים האלה הם הוכחה לכך שיש אור בקצה המנהרה. פגשתי שם מישהי שאמרה, שהיא מתפלאת מהאופטימיות שלי. אמרתי, שזה לא תמיד האופטימיות שלי. לפעמים היא של פיטר. אני לא יכולה להיות אופטימית כל הזמן, מותר לי להשבר ולבכות. ברגעים אלה הוא ממלא מקום - הוא מעודד ומאמין בשביל שנינו. אין לי שורת סיכום לכל מה שכתבתי. אני רק רוצה להאמין שיום אחד הפורום ישאר ריק - כי כולנו נצליח.

 

[עידית ד]

את מקסימה ואני מקנא בתחושה הזו ../images/Emo140.gif

וכמו שאמרתי לך כשניגשת לשולחן שלי ואמרת שאותך זה מעודד וניראת באמת אופטימית, ממש זרחת מאופטימיות כשהחזקת את אחד מילדי הפורום השכן, לי זה עשה רע. זה הזכיר לי כמה זמן עבר ואיך שאחרים התקדמו ואני תקועה. כנראה שהכל בגלל התקופה המחורבנת שאני נמצאת בה עכשיו. וסליחה אהובה אם קילקלתי לך את האופטימיות - זו ממש לא הכוונה. עידית

 

[אולה *]

לא, חמודה, לא קילקלת

סוד קטן: אני מבדילה בין ילדי הפורום ל"סתם" ילדים. באותו ערב לא יכולתי לנסוע לחברים - הורים לילדים מקסימים. כי כרגע אני בשלב של אבל מהשלילי האחרון. אני יודעת שזה יעבור לי. כי אני לא יכולה להפסיק את החיים שלי - החברות ההרות שלי לא אשמות בכלום. רק שכהשבוע לא בא לי לראות אותן. אז אין בתגובות שלך שום דבר חריג. את בסה"כ אנושית. וטוב שכך.

 

[עמית@]

4 שנים זה אכן הריון ארוך-

אני מחכה לראות את היצור שיצא מההריון הארוך והמייגע הזה ויותר מכל ממך ומפיטר- כל פעם שאני רואה את שניכם אני מחייכת לעצמי. אין כמו להישבר מדי פעם- ולבכות, השאלה היא אם תמיד אפשר לקום מהשברים. אני מאמינה שאת יכולה אוהבת אני

 

[אולה *]

גם אני מחכה ../images/Emo3.gif

אבל סיפרו לי שהריון אמור להסתיים בלידה וילד. אז אני ממשיכה. עד הלידה.

 

[לי חן]

נשאר לי רק ל../images/Emo24.gif ולנסות לעודד...

 

[shiri_koren]

שווה כל מאמץ (ארוך)

אז כמו כולנו גם אני בקרוב סוגרת שנתיים של טיפולים. אני יכולה לסכם ולהגיד שיש תקופות יותר קשות ויש תקופות יותר קלות כמו בכל דבר בחיים. אני חושבת שבמהלך כל תקופת ההמתנה אנחנו עולות על הר נורא גבוה וכבר חושבות איך נודיע לבעל, למשפחה ולבנות הפורום וכשפתאום מגיע השלילי נופלים עמוק עמוק לתוך הדיכאון. אני תמיד מנסה לחשוב מה עשיתי לא בסדר? אולי לא נחתי מספיק? אולי היה מיותר לסחוב את השקיות מהסופר? אולי לא הייתי צריכה לרדת עם הכלב ושיסחוב אותי בכל רחבי השכונה... אבל מצד שני, אין גבול... צריך להמשיך לעבוד, לנהל בית, להוציא כלב לפיפי, כי פשוט אין ברירה. בקשר לבן הזוג - אני חושבת שאלוהים ידע למה הוא נתן לאישה את תפקיד האמא כי אף גבר לא יבין את הכמיהה שלנו לילד ואת זה שאנחנו מוכנות לעבור שבעה מדורי גהנום כדי ללדת אותו. הרי אם הם היו צריכים לעבור את כל הבדיקות והטיפולים האלה הם היו נשארים מאחור וללא ילדים. אז הכי חשוב זה להבין את ההבדל הזה שבינינו וכבר נפתרת חצי מהבעיה. חוץ מזה אני למדתי להסביר לו מה אני מרגישה ונותנת לו את ההרגשה שאני לא צריכה אותו פיזית לידי בכל הטיפולים אלא נפשית. אני הבנתי גם שנורא קשה להם להתמודד עם הכשלונות בדיוק כמו שלנו קשה ועל האכזבה צריך להתגבר יחד ולא לחשוב בטעות שרק לנו מותר להיות עצובות כי אנחנו עוברות את כל התהליך, אלא שגם הם מאוד מאוכזבים גם מהכשלון וגם מהסבל המיותר כביכול עברנו באותו חודש. אז אותה עדינות שאני דורשת ממנו אני גם מעניקה חזרה. לסיום, הייתי אתמול אצל חברה שאחרי 4 שנות טיפולים ילדה תאומים מדהימים. היא עברה המון תלאות בדרך ועשתה הכל לבד כי היא אם חד הורית. אז קודם כל לראות את האושר הזה זה פשוט מדהים. את החיוכים, הבירבורים, הפולקעס המתוקים האלה, זה שווה הכללללללללללל. ואז היא שאלה אם אני צריכה זריקות כי נשארו לה, אז כמובן שלקחתי בשמחה ואז היא אמרה לי: את יודעת שיש לי מוקפאים, אולי אני ארצה עוד.... באותו רגע הבנתי שהיא שכחה את כל הסבל שהיא עברה ושהאושר שבא אחרי פשוט שווה את כל המאמץ. לי זה נתן את הכוח להמשיך לעבר הטיפול הבא. אז בואו נהיה חזקות כי בעצם אין ברירה אחרת ונחליט שכל טיפול שעובר הוא אחד פחות בדרך אל האושר. שבוע מקסים לכולנו שירי

 

[מיכל ק-ש]

אולוש

יש ימים שאני מרגישה שאני כבר בהריון. ממש הרגשה פיסית. אני לא בדיוק יודעת איך להסביר את זה . תחושה שזה כבר כאן, כל כך קרוב ורק צריך את הפורמליות של הטיפול וזהו. לעומת זאת יש ימים שקשה לי לדמיין שאי פעם בכלל אהיה בהריון ועל אחת כמה וכמה שאחזיק את התינוק שלי בידי. אבל כמוך, תמיד כשאני רואה תינוקות, תמיד, אני יודעת שלא אוותר ושכל המאמץ שווה. ממרומי השנתיים וחודשיים וכמה ימים (אבל מי סופר...

) שאני מנסה להרות, אני מרגישה שהאופטימיות היא חברתי הטובה ופרטנרית חשובה למסע הזה. בכל פעם שהיא נעלמת ואני מדשדשת לי בביצת הרחמים העצמיים, אני מנסה למצוא אותה כמה שיותר מהר וגיליתי שעבורי הדרך המהירה ביותר למצוא אותה בחזרה, היא להיות בחברת תינוקות.

 

[סיגל היי-טק]

אולה יקרה שלי ../images/Emo24.gif

וואו, את מצליחה להדהים אותי מחדש בכל פעם. את ופיטר אנשים נפלאים ומדהימים. כל מי שסובב אתכם אומר זאת. את יודעת את תחושותי, תפילותי וחלומותי לגביי תינוקייך

. אולה יקרה שלי, אני שמחה שהילד שלי מצליח להביא אושר לאנשים אחרים. אני רואה את האופטימיות בעינכם. אופטימיות עם כאב גדול אבל עם רצון עז להצליח. אין לי כל ספק שאתם עוד תנצחו, ואני ו-

נצעד במסדרונות מח´ יולדות עם 2

ים ורודים כמתנה. שולחת לך את אהבתי.

סיגל

 

[oc101]

אמן ../images/Emo95.gif../images/Emo95.gif../images/Emo95.gif

 

[ligo]

אולה יקרה

ההודעה שלך העבירה בי צמרמורת. לפעמים קשה לי להיכנס לפורום כי כל כשלון שאני קוראת עליו הוא כאילו שלי, ולא תמיד יש את הכוחות להתמודד עם זה. קיוויתי נורא שהחודש תקבלו את המתנה שלכם, אבל זה כנראה ידחה לחודש הבא. וחבל לי שלא הכרתי אותך אישית- הייתי ביום-ההולדת עם בעלי, אבל לא הכרנו אף אחד וקצת התביישתי לבוא ולהציג את עצמי. מקווה שנכיר באחד המפגשים הבאים.