עכשיו תור הגשם
באויר עמד ריח היולי. ריח של משהו שלא היה קודם, אולי מעולם. הערב הקודם היה חם כמו כל דומיו לאורך הקיץ הגווע, וספג לתוכו את נשימותיה האדומות של השמש כאילו לא ידע שהלילה יוולד הגשם הראשון. כך היו גם הם: שניים אשר באותו ערב נולדה אצלם האהבה. כל הלילה רקדו צלליהם על הקירות, מתעלסים, מתאחים ונפרדים חליפות לאורו של הנר היחיד שהוא הדליק על השידה למראשותיהם למען ייטיב לראות איך פניה מתמכרים לנחשול אהבתו, כאילו פחד שמא הנה הנה היא תימוג לה אל תוך הלילה כאגדת ערש הנמוגה מתודעתו של ילד העוצם את עיניו. אבל הלילה שלו איתה היה אמיתי. הוא ידע זאת כאשר נרדמה, עת חש את נשימותיה נושבות אל צווארו, נרגעות ונספגות בכרית אשר הדיפה את ריחה המתערבב בריחו. בהרדמו, הוא לא חש איך הלילה משתנה ומחליף צבעים בחוץ. הוא לא ראה איך נפקחו עיניה כאשר אור אפור חיוור הגיח מבין חרכי התריס, וגופה ריחף אל מחוץ לחדר אל הריח הרטוב שנישא מסביב. העדרה מן המיטה היכה בתודעתו כאשר הושיט יד אל הכרית שצדודיתה היתה טבועה בה, אך מגעו נותר ללא מענה. התיישב. צינה לחה וחדשה עטפה את גופו, באה אליו מן המרפסת אשר הוא יכל לראות בחיוורון הזריחה כי תריסיה פעורים לרווחה. ואז הוא שמע. גשם. המיית הטיפות נשמעה מסביב. רגע נוגעות, במישנהו ניתכות, כאילו חיפשו להן פתח לחדור פנימה. ו...כן. הריח ההוא, של משהו חדש שהוא לא הכיר קודם. קם אל צינת הריצפה והלך אל המרפסת הפתוחה. דמותה הצטיירה למולו על רקע מסך אפרפר הנלחם בשארית הלילה, שקטה וזקופה, וגבה מופנה אליו. הוא ראה, ונרעד פתאום: היא עמדה שם כפסל איטלקי עתיק, עירומה, יפה ונצחית, מניחה לגשם הדק לזרזף על שיערה, על פניה וגופה. ידיה היו פרושות לצדדים כמו החזיקה תמונה גדולה ממוסגרת. תמונת אהבתם אשר טרם מלאו לה 24 שעות, וכבר היא מוצגת גלויה וחשופה לעין הרואה. כל כך גדולה היתה התמונה, עד שידיה נראו מושטות עד אין-סוף, מבקשות להתאחות אל תוך התכלת המאפירה והולכת. הוא ניגש אליה ועמד לצידה. עיניה עצומות, ושערותיה הרטובות והנחשיות מוטלות על כתפיה כחבלי עוגן אשר ספינתו ניתקה ממנו פתאום להפליג. פלגים קטנים זרמו ממצחה אל לחייה, אל אפה ואל צווארה ההולם, מנתבים דרכם כנחלים המחפשים שפך להתנקז אל האדמה המתנשמת. מבטו עקב אחרי טיפה אחת שזחלה מכתפה במורד שדה, נתלתה על פיטמתו והשתהתה שם. הוא תהה אם מגע הטיפה על פיטמתה המתעוררת מזכיר לה את מגע שפתיו מן הלילה, אך היא נרעדה פתאום, והטיפה הקטנה נשרה והתרסקה הישר אל קצה בוהן רגלה. נדהם לראות את הסימטריה הזו. הטיפה צנחה בקו ישר כאילו הטבע השתמש בסרגל נעלם למדוד את מרחקי גופה וליצור את שלמותה. פלג נוסף יצא לדרכו על פניה, ובלי משים הוא הושיט ידו למחות את לחייה. ידה הפרושה נעה לפתע לעברו והדפה את מגעו מעליה. עיניה נפקחו אליו, והוא ראה את רסיסי הגשם נקווים על עפעפיה משל היו פנינים הממתינות להבשלתן בתוך צדפה. ``לא, אל תיגע``, היא לחשה. ``הלילה היית אתה. עכשיו תור הגשם.``
באויר עמד ריח היולי. ריח של משהו שלא היה קודם, אולי מעולם. הערב הקודם היה חם כמו כל דומיו לאורך הקיץ הגווע, וספג לתוכו את נשימותיה האדומות של השמש כאילו לא ידע שהלילה יוולד הגשם הראשון. כך היו גם הם: שניים אשר באותו ערב נולדה אצלם האהבה. כל הלילה רקדו צלליהם על הקירות, מתעלסים, מתאחים ונפרדים חליפות לאורו של הנר היחיד שהוא הדליק על השידה למראשותיהם למען ייטיב לראות איך פניה מתמכרים לנחשול אהבתו, כאילו פחד שמא הנה הנה היא תימוג לה אל תוך הלילה כאגדת ערש הנמוגה מתודעתו של ילד העוצם את עיניו. אבל הלילה שלו איתה היה אמיתי. הוא ידע זאת כאשר נרדמה, עת חש את נשימותיה נושבות אל צווארו, נרגעות ונספגות בכרית אשר הדיפה את ריחה המתערבב בריחו. בהרדמו, הוא לא חש איך הלילה משתנה ומחליף צבעים בחוץ. הוא לא ראה איך נפקחו עיניה כאשר אור אפור חיוור הגיח מבין חרכי התריס, וגופה ריחף אל מחוץ לחדר אל הריח הרטוב שנישא מסביב. העדרה מן המיטה היכה בתודעתו כאשר הושיט יד אל הכרית שצדודיתה היתה טבועה בה, אך מגעו נותר ללא מענה. התיישב. צינה לחה וחדשה עטפה את גופו, באה אליו מן המרפסת אשר הוא יכל לראות בחיוורון הזריחה כי תריסיה פעורים לרווחה. ואז הוא שמע. גשם. המיית הטיפות נשמעה מסביב. רגע נוגעות, במישנהו ניתכות, כאילו חיפשו להן פתח לחדור פנימה. ו...כן. הריח ההוא, של משהו חדש שהוא לא הכיר קודם. קם אל צינת הריצפה והלך אל המרפסת הפתוחה. דמותה הצטיירה למולו על רקע מסך אפרפר הנלחם בשארית הלילה, שקטה וזקופה, וגבה מופנה אליו. הוא ראה, ונרעד פתאום: היא עמדה שם כפסל איטלקי עתיק, עירומה, יפה ונצחית, מניחה לגשם הדק לזרזף על שיערה, על פניה וגופה. ידיה היו פרושות לצדדים כמו החזיקה תמונה גדולה ממוסגרת. תמונת אהבתם אשר טרם מלאו לה 24 שעות, וכבר היא מוצגת גלויה וחשופה לעין הרואה. כל כך גדולה היתה התמונה, עד שידיה נראו מושטות עד אין-סוף, מבקשות להתאחות אל תוך התכלת המאפירה והולכת. הוא ניגש אליה ועמד לצידה. עיניה עצומות, ושערותיה הרטובות והנחשיות מוטלות על כתפיה כחבלי עוגן אשר ספינתו ניתקה ממנו פתאום להפליג. פלגים קטנים זרמו ממצחה אל לחייה, אל אפה ואל צווארה ההולם, מנתבים דרכם כנחלים המחפשים שפך להתנקז אל האדמה המתנשמת. מבטו עקב אחרי טיפה אחת שזחלה מכתפה במורד שדה, נתלתה על פיטמתו והשתהתה שם. הוא תהה אם מגע הטיפה על פיטמתה המתעוררת מזכיר לה את מגע שפתיו מן הלילה, אך היא נרעדה פתאום, והטיפה הקטנה נשרה והתרסקה הישר אל קצה בוהן רגלה. נדהם לראות את הסימטריה הזו. הטיפה צנחה בקו ישר כאילו הטבע השתמש בסרגל נעלם למדוד את מרחקי גופה וליצור את שלמותה. פלג נוסף יצא לדרכו על פניה, ובלי משים הוא הושיט ידו למחות את לחייה. ידה הפרושה נעה לפתע לעברו והדפה את מגעו מעליה. עיניה נפקחו אליו, והוא ראה את רסיסי הגשם נקווים על עפעפיה משל היו פנינים הממתינות להבשלתן בתוך צדפה. ``לא, אל תיגע``, היא לחשה. ``הלילה היית אתה. עכשיו תור הגשם.``