אנחנו בד"כ שלושה חברים (שתיים פלוס אחד שנחשב
אחת מהבנות). לפעמים נוספים חבר/ה, אבל רוב הזמן זו המתכונת הקבועה. החבורה העליזה נפגשת באיזור נצרת, מטעמי קיבוע והרגל ותמיד נהנים מאד. אם אנחנו נוסעים מחוץ לנצרת, ההעדפה שניסע במכונית אחת. לכן נסעתי לנצרת, לפגוש את הבחור ואז נסענו לשפרעם לאסוף את החברה שלנו. החלטנו להיות ספונטאניים ונסענו לאחד הכפרים באיזור עכו, כדי לחטוף חברה נוספת, שניסתה להתחמק מטעמי סידורים. לשמחתנו היא הצליחה לסיים את עסקיה מוקדם יחסית.
ארוחת בוקר בעכו הפכה למעין ארוחת צהריים, ואחרי סיור קטן בשוק, ואחרי שחברתנו הודיעה שהיא בדרך, תפסנו מקום בתור לחומוס סעיד, ונתנו לכמה לעקוף אותנו עד שחברתנו תצטרף. העין הנצרתית הייתה קצת בהלם מההמתנה לחומוס צנוע. למרות זאת, נשארנו בתור והחלטנו שנכנסים על החיים ועל המוות. העובד בכניסה כיוון אותנו לשולחן בקצה החדר, עובד אחר אסף את הצלחות והפיתות של הסועדים שישבו שלפנינו והגיע מהר מאד לנגב את השולחן ולקחת הזמנה. שתיים הזמינו שניים חומוס, והשתיים האחרות חומוס עם פול (אחת ועוד אחד). החומוס הגיע מהר מאד בצלחות עמוקות ונדיבות, ביחד עם חמוצים ופיתות חמות וקנקן מים. הקולה שהזמין הבחור לכולנו לא הגיעה, וטוב שכך. פחות סוכר.
אני אישית נהניתי מהחוויה של לאכול חומוס טרי המוגש במקום קטן הנראה כפס יצור של האכלת המונים. היה טעים, היה משביע והיה גם מרדים. אולי לא כל אחד מהמגזר לא יראה במקום מקום ראוי לצאת ולאכול בו, אבל החוויה והחברה מנצחים.
סילקנו את הכבדות של החומוס בקפה כדי לשרוד את שאר הטיול והיום, אבל זה היה במקום פחות מעניין מחומוס סעיד.
ולפן החברתי פוליטי, עכו העתיקה מאד מייאשת עם ההזנחה והעוני. הים מרכך את האוויר, אבל ממבט על העכואים והעכואיות, לא נראה לי שיש המון שמחה שם. כמובן, אין כמו בבית.
