שאלה מעניינת
אני חושבת שכדי לענות עליה צריך להכיר את ההסטוריה של הקהילה. היום יש הרבה דברים שאנחנו מקבלות כמובן מאליו. יש לנו אפשרות לחיות כנשים (לוא דווקא לסביות) לא נשואות גם בגיל מבוגר. יש לנו אפשרות לנהל את עניינינו הכלכליים לבד (ללא דרישה לגבר שינהל עבורנו את חשבון הבנק, למשל). יש לנו אפשרות לחיות חיים עצמאיים. כל זה לא היה נכון בעבר המאוד לא רחוק. השינוי הזה ביחס לנשים הושג ע"י מאבקים של ארגונים פמיניסטים, שקיימים בסך הכל כמה עשרות שנים. גם קהילת הלהט"ב היתה חייבת להילחם על זכותה להתקיים. כאן בארץ, רק לפני 10 שנים, שוטרים פינו את באי הוויגסטוק כשהם עוטים כפפות גומי (מחשש להידבק באיידס בעצם המגע בהומואים). רק לפני 35 שנים לא היה שום ארגון קהילתי, לא האגודה, לא קל"ף, ולא אף ארגון אחר. למעשה, עד לפני 20 שנה משכב זכר היתה עברה על החוק הפלילי. לפני 15 שנה, חייל הומו שיצא מהארון נזרק מחטיבת הנח"ל בה שירת. לפני שנתיים, לילדים של זוג לסביות היתה רק אמא אחת באופן רשמי, כי האמא הלא ביולוגית לא היתה יכולה לאמץ את ילדיה. לפני 25 שנה יציאה מהארון היתה דבר כל כך סנסציוני שאנשים היו עלולים לאבד את מקום עבודתם, לאבד את משפחתם, להיזרק מבתיהם- כל הדברים האלו קרו, ולא פעם אחת. לפני 10 שנים צינזרו תכנית שעסקה בהומואים. לפני 5 שנים הגבילו לצפיה לגיל 18 ומעלה סרט שעסק בהתבגרות של נער הומו בן 16 (ובעצם מנעו מקהל היעד של הסרט לצפות בו) לפני 13 שנים, לסבית (או רווקה) שרצתה לקבל תרומת זרע היתה צריכה לעבור 7 מדורי גהינום כדי להוכיח את כשירותה, בעוד שזוג (סטרייטי) נשוי היה מקבל תרומה ללא הוכחת כשירות. רק לפני שנים ספורות זוג הומואים שהתנשקו בירושלים הובאו למעצר. כל הדברים האלו, ורבים אחרים, היום נראים רחוקים. אבל כולם התרחשו כאן. את המציאות שבה הומואים, לסביות וטרנס לא יכולים לחיות בשלום בארץ שינו במו ידיהם אנשים מתוך הקהילה (ומעט ידידי הקהילה) שלחמו למען הזכויות של כולנו. החברה הישראלית לא השתנתה מעצמה. את השינוי הזה סחבו על גבן הטרנסיות שחטפו מכות משוטרים, ההומואים שנעצרו והלסביות שהושפלו. את החברה הישראלית שינינו ע"י פעילות- מצעדים, לובי בכנסת, מאבקים משפטיים מורכבים, הפגנות. האם גם היום נחוצה הגישה שהביאה אותנו עד כאן? אני חושבת שכן. כאשר שר המשפטים רוצה לחתום על הסכם עם ש"ס, ולצורך כך מוכן להקריב את הזכויות עליהן נלחמנו- אנחנו צריכים להילחם בזה. כאשר יש שוטרים שעדיין מרביצים להומואים בגן העצמאות- יש להילחם בזה. כאשר לסבית דתיה נשלחת לחיתון וחינוך מחדש בשטחים- צריך להילחם בזה. כאשר זוג הומואים צעירים מפחדים ללכת יד ביד בעירם, כי זה כבר נגמר פעם אחת במכות ובבית חולים- צריך להילחם בזה. ישנם הרבה תחומים בהם עשינו כברת דרך ארוכה. ישנן הרבה מלחמות שאנחנו יכולות סוף סוף להניח מאחורינו. אבל המלאכה לא הושלמה. מחוץ לבועה הקטנה שלנו להט"בים עדיין סובלים מאפליה ומאלימות רק בשל היותם להט"ב. אין לי זמן לחכות להומופובים שיגיעו אלינו בקצב שלהם. בזמן הזה, חברות שלי חוטפות מכות, מושפלות, נזרקות מביתן. אין לנו את הזמן הזה. יש אנשים בשר ודם שסובלים כל עוד יש הומופוביה. עד היום ההומופוביה (וכל תפיסה גזענית אחרת) מוגרה ע"י מאבקים. עקביות- כן. נחישות- בהחלט. רכות- הלוואי שהמציאות היתה מחבקת ומכילה ומאפשרת זאת.
