אני כי גם את
New member
עייפתי יפתי, עייפתי
עייפתי.. ואני יודעת שהכל יעלם כלא היה, בדיוק כשאשמע את קולך. ואולי זו בדיוק הבעיה, מאין חוסר עמוד שידרה, חוסר יכולת לעמוד מולך. עייפתי יפתי, מבקשות הסליחה המיוצרות שלך, כי אני פשוט לא כועסת. מבקשות הסליחה המיוצרות שלי, כי את פשוט לא סולחת. או אולי את סולחת, אבל שומרת טינה עמוק עמוק בתוכך, כך שאת לא ממש סולחת. וקשה לי שלפעמים את כל כך לא רואה אותי. למרות שאני יודעת שאת מסתכלת ישירות עלי. הניסיונות שלי לגרום לך להבין, שאני שונה ממך, ברגישות, בדברים הקטנים שצריך לשים אליהם לב. ואת גם יכולה להיות קצת יותר רגישה אליהם, קצת יותר עדינה. ולא לומר לי שזו אני שפשוט מבינה ורואה את הדברים לא בצורתם האמיתית.. אולי פשוט תנסי לפעמים לעשות אותם קצת אחרת, בשבילי. ולמה אני לא יכולה לומר לך דברים, דברים שאת יכולה לומר לי. כן, זה לא באשמתך, זו אשמתי. אבל למה?? למה כשאני אומרת משהו זה תמיד מסתיים בהתנצחות טיפית, על מי צודק? או בקשת דוגמאות בכדי להוכיח את דבריי? הרי לא מספיק שהפריע לי? למה את צריכה להתנצח עם האישה שלך? שאת כל כך אוהבת? אבל אני הכי עייפה מתחושת האשמה. מכך שאני יודעת שעשיתי טעויות, לפני זמן רב. טעויות שלמדתי מהן, ואת יודעת את זה. את יודעת שהשתניתי, למעני, למענך, למעננו. אבל אני עדיין משלמת על אותן הטעויות, הכל ריב, בכל קונפליקט. את סולחת, ושומרת לי על הכל טינה. את אמרת שיש דברים שלא תעשי יותר, כי פעם טעיתי ופגעתי. ואת עוד שואלת למה אני לא מאמינה בקשר הזה? איך אוכל, כאת שומרת לי על הכל.. שיש משקעים שאת לא מוכנה לשכוח, שיש דברים שאת לא תעשי, למרות שהוכחתי לך שהשתניתי. אבל עייפיתי יפתי, עייפתי מנסיונותיי להוכיח שהשתניתי.. עייפתי מלהשתנות.. עייפתי מהשתיקה שלי על אותם דברים קטנים.. עייפתי להיות זו שתמיד סולחת לך ועוברת הלאה... ולמקרה שתזהי אותי, ולמאן הסר ספק- את יודעת וזה לא השתנה, שאת אהבת חיי.. מהרגע הראשון ידעתי שאותך חיפשתי בחלומות שלי. ומה לעשות שלא הכל מושלם, וכן, את הכי מדהימה בעולם.. עושה לי טוב כל פעם שאת נוגעת ומלטפת.. וכן, יש דברים שמפריעים, ואני שותקת.. עייפתי מלשתוק! שלך לנצח
עייפתי.. ואני יודעת שהכל יעלם כלא היה, בדיוק כשאשמע את קולך. ואולי זו בדיוק הבעיה, מאין חוסר עמוד שידרה, חוסר יכולת לעמוד מולך. עייפתי יפתי, מבקשות הסליחה המיוצרות שלך, כי אני פשוט לא כועסת. מבקשות הסליחה המיוצרות שלי, כי את פשוט לא סולחת. או אולי את סולחת, אבל שומרת טינה עמוק עמוק בתוכך, כך שאת לא ממש סולחת. וקשה לי שלפעמים את כל כך לא רואה אותי. למרות שאני יודעת שאת מסתכלת ישירות עלי. הניסיונות שלי לגרום לך להבין, שאני שונה ממך, ברגישות, בדברים הקטנים שצריך לשים אליהם לב. ואת גם יכולה להיות קצת יותר רגישה אליהם, קצת יותר עדינה. ולא לומר לי שזו אני שפשוט מבינה ורואה את הדברים לא בצורתם האמיתית.. אולי פשוט תנסי לפעמים לעשות אותם קצת אחרת, בשבילי. ולמה אני לא יכולה לומר לך דברים, דברים שאת יכולה לומר לי. כן, זה לא באשמתך, זו אשמתי. אבל למה?? למה כשאני אומרת משהו זה תמיד מסתיים בהתנצחות טיפית, על מי צודק? או בקשת דוגמאות בכדי להוכיח את דבריי? הרי לא מספיק שהפריע לי? למה את צריכה להתנצח עם האישה שלך? שאת כל כך אוהבת? אבל אני הכי עייפה מתחושת האשמה. מכך שאני יודעת שעשיתי טעויות, לפני זמן רב. טעויות שלמדתי מהן, ואת יודעת את זה. את יודעת שהשתניתי, למעני, למענך, למעננו. אבל אני עדיין משלמת על אותן הטעויות, הכל ריב, בכל קונפליקט. את סולחת, ושומרת לי על הכל טינה. את אמרת שיש דברים שלא תעשי יותר, כי פעם טעיתי ופגעתי. ואת עוד שואלת למה אני לא מאמינה בקשר הזה? איך אוכל, כאת שומרת לי על הכל.. שיש משקעים שאת לא מוכנה לשכוח, שיש דברים שאת לא תעשי, למרות שהוכחתי לך שהשתניתי. אבל עייפיתי יפתי, עייפתי מנסיונותיי להוכיח שהשתניתי.. עייפתי מלהשתנות.. עייפתי מהשתיקה שלי על אותם דברים קטנים.. עייפתי להיות זו שתמיד סולחת לך ועוברת הלאה... ולמקרה שתזהי אותי, ולמאן הסר ספק- את יודעת וזה לא השתנה, שאת אהבת חיי.. מהרגע הראשון ידעתי שאותך חיפשתי בחלומות שלי. ומה לעשות שלא הכל מושלם, וכן, את הכי מדהימה בעולם.. עושה לי טוב כל פעם שאת נוגעת ומלטפת.. וכן, יש דברים שמפריעים, ואני שותקת.. עייפתי מלשתוק! שלך לנצח