עייפה ט'

jellybelly1

New member
עייפה ט'

מלשנוא ולבקר את עצמי לחיות חיים שאני מרגישה הכי זרה לעצמי ומזויפת כלפי כל העולם. הנפש שלי מעונה וזה לא נגמר. אין אף אחד ושום דבר שהצליח לעזור לי. הלוואי ואלוהים יגאל אותי מייסוריי ואת כל האנשים שאת החיים שלהם אני מקלקלת ובעיקר אימא. נמאס להרגיש אשמה ואדם לא טוב שלא אכפת לו מספיק בשביל להבריא. נמאס לשרוד את השגרה הקשה הזאת שאין בה טיפת הנאה ואור כשאני לא מאמינה ולא מצליחה לדמיין אפילו עתיד אחר. חיה על אוטומט כשהאכילה וההקאה הם הסם שמקהה לי את הרגש עוזר לי להמשיך לתפקד (בקושי) אבל גם הורג אותי לאט ובייסורים. אז שיגיע כבר הסוף.
 
זה תיאור מוצלח של מה שעושה הפרעת אכילה-

מקהה את הרגש ומאפשרת לשרוד את היומיום, אבל רק לשרוד, ולא לחיות אותו...
את לא אשמה ורעה. זה קשה להבריא. ובניגוד למחלות אחרות שבהם קל לרצות להבריא, הפרעת אכילה היא מחלה שממנה קשה לרצות להבריא. זו המהות של החולי הזה- העובדה שאת רוצה להיות חולה ולא רוצה להחלים.
את לא אשמה, את חולה.
מי שהייתה שם או נמצאת שם עדיין יודעת למה את קוראת נפש מעונה, ויודעת כמה סבל יש שם. אי אפשר לזלזל במה שאת עוברת. זה קשה וכואב נורא.
את לא מקלקלת את החיים של אנשים אחרים, אל תסכימי להאמין לזה.
אבל את כן מקלקלת את החיים של עצמך. ויש אפשרות אחרת.
אפשר לחיות אחרת. אני מאוד מקווה שיבוא יום ותצליחי להאמין בזה.

 

jellybelly1

New member
רחלי תודה

על כל מה שכתבת... אני מקבלת הרבה מכל תגובה שלך.
מרגישה שמה שאני עושה פה דומה לדבר הלא הוגן שאני עושה בבית. מבקשת תמיכה ועזרה כשאין לי רצון בסיסי לעזור לעצמי. גורם לאנשים להיות חסרי אונים ומתוסכלים ולפעמים כועסים. אז תודה שאת לא כועסת. את כותבת לאחרות ולי הרבה על החשיבות של טיפול, את מאוד מאמינה שאין דרך אחרת. וזה כנראה נכון עבור הרבה אנשים.
אני רוצה להתעודד מהניסיון הטוב שלכם. אבל אני מרגישה שמה שעזר למישהי כמוך לצאת מהסבל אלה בין השאר תכונות וכלים שהיו ברשותך שאני לא נולדתי איתם או קיבלתי. למשל הכישורים החברתיים והרגשיים שלך והאינטליגנציה שעזרו לך להקיף את עצמך באנשים שאוהבים אותך ותומכים. מה שהיה פחות בבית. אני מרגישה שההפרעה שלי היא הדרך היחידה להקל עליי את החיים האלה. שהם בודדים ומלאים שנאה עצמית ותחושה שגם אם מישהו יתקרב\משהו טוב יקרה אני לא ראויה. אני מגיבה לזה בחרדה קיצונית ובהלקאה עצמית שמתגברת אפילו יותר בראש שלי.
לא יודעת איך נרפאים משנאה עצמית ואיך לסלוח לעצמי על כל הפגמים. צריכה אנשים בחיים שלי. הלוואי ויכולתי להאמין שאני ראויה לזה או אהיה אי פעם ראויה.
 

levshavur

New member
ג'לי בלי

שלום לך
כול אדם ראוי לקשרים חברתיים ולאהבה, ולא משנה מהו האופי שלו. תחשבי על תינוק שנולד- אם הוא לא יקבל חום ואהבה הוא לא יתפתח באופן תקין (אני בדיוק סיימתי לקרוא ספר על הסבל של תינוקות וילדים שעוברים תהליכי אימוץ - והם, אולי יותר מילדים אחרים זקוקים לחום אנושי ואהבה)
את לא אשמה בחסרים שיש לך מהבית או באופי שלך. כול אדם זכאי לחברים. אפילו לאנשים הכי מנוולים ופושעים בעולם יש חברים, אז למה שלנו לא יהיו?
בתור התחלה, אם קשה לך לאפשר לאחרים להתקרב, וקשה לך לתת אמון את יכולה להתחיל בקטנה, רק עם מישהי אחת.
את יכולה לבקש, אולי דרך סל שיקום, או דרך המתנ"ס או דרך "בנק הזמן" מישהי שתלווה אותך מבחינה חברתית .בירושלים קיים פרויקט שניקרא "עמיתים" קודם כול אפשר להירשם, במחיר סמלי, לחוגים של המתנ"ס, ולקבל מתנדבת לבילוי בשעות הפנאי. האחראית לפרויקט יכולה להיפגש אתך לשיחות והדרכה אם יש קשיים. אני מניחה שמשהו מקביל לזה קיים גם במקומות אחרים בארץ. אם את לא יודעת איך לברר על זה, תנסי דרך אנו"ש או דרך עמותת שק"ל (למרות שאני לא הכי אוהבת את הגישה הפטרונית שיש לארגונים המסוימים האלה - לדוגמה אנו"ש שמנסים לגרוף לעצמם כמה שיותר כסף - על חשבון האנשים למשל חוגים שהם מפעילים- הם לא נותנים לך לקחת את העבודות הביתה, אלא מחייבים אותך להשתתף במכירה של סוף השנה (שכמובן הם לוקחים סכום נכבד מהמכירה לעצמם) ורק את העבודות שלא נמכרו מותר לך לקחת לעצמך. (אותי זה הרגיז כי איזו זכות יש למישהו אחר לקבוע עבורי מה מהיצירות שלי למכור ומה לא...זו הסיבה העיקרית שעזבתי את אחד החוגים שלהם, למרות שהוא היה במחיר מוזל) אבל לצורך קבלת אינפורמציה אולי כן תצליחי לברר מהם משהו. (אני לא יודעת מה תצליחי למצוא לבד דרך האינטרנט) אם אין מקבילה לתכנית עמיתים, אולי פשוט תוכלי לפנות ליחידת ההתנדבות של העירייה (ולדעתי בכול עירייה אמורה להיות אחת כזו) ותסבירי (בכתב או בטלפון) שאת מאוד בודדה והיית רוצה מתנדבת לצורך בילוי חברתי משותף.
ישנם כמובן חוגים ופעילות חברתית שמיועדים לאנשים עם כול סוגי המוגבלויות (כולל קשיים נפשיים) השאלה היא אם את מעוניינת במשהו כזה? אני אישית מעדיפה להיות בפעילות של אנשים "רגילים" (למרות שזה הרבה יותר תובעני וקשה) אבל מצד שני מאוד נהניתי במסיבת ל"ג בעומר שארגנו עבור האנשים עם המוגבלויות (והיו שם אנשים עם כול סוג מגבלה שהיית יכולה לחשוב עליה...) אז היה שמח ובעלי ואני לא היינו לבד בחג.
ישנם גם משפחות או סטודנטים שמארחים לשבתות וחגים, וככה אפשר להכיר אנשים חדשים (השאלה היא אם ההפרעה לא תחבל לך בכייף של ההכרות עם אנשים מעניינים) אני יכולה להגיד לך שאני זוכרת עד היום חוויות מלפני המון שנים ממשפחות שהתארחתי אצלן.
לבשה.
 
את כנראה צודקת

גם אני מאמינה שהפרעות אכילה הן כלי הישרדותי שעוזר לחצות תקופות שהרבה פעמים היו הרבה יותר גרועות בלי ההפרעה. אני זוכרת שפעם שמעתי הרצאה על פגיעות עצמיות, דווקא במובן של חיתוכים אבל זה בוודאי מתאים גם כאן, שבה נטען [לא ציטוט מדויק] שהרבה פעמים, למרות התוצאות ההרסניות שלה, הפגיעה העצמית שומרת על האדם מלמות.
אבל מגיע רגע שבו מתחיל לבעור בתוכך משהו אחר, משהו שמבין שהפרעת האכילה ששמרה עלייך גם הורסת אותך במקביל, וכמו שכתבת בהודעה הראשונה שלך וכתבתי גם אני, היא מאפשרת לשרוד אבל לא יותר מזה.
ונשמע לי שאת לגמרי שם, במקום שרוצה יותר מלשרוד. רוצה לחיות. חיים מלאים יותר מהחיים כחולה בהפרעת אכילה מאפשרים.

אני לא חושבת שטיפול הוא קסם שעובד גם בלי שעובדים בתוכו. ובוודאי שאת צודקת, גם בזה שבהחלמה מהפרעת אכילה נדרשים הרבה כוחות וכישורים. אבל טיפול הוא בהחלט מקום ללמוד בו על הכוחות של עצמך, והוא מקום שבו מצמיחים כוחות חדשים.
אולי כדאי פשוט לתת לזה צ'אנס ולראות מה קורה?
 

jellybelly1

New member
תודה

לא הייתי באף טיפול שבאמת נתן לי מיומנויות וכלים להתמודד עם המציאות. מצאתי את עצמי בעיקר מדברת ומעלה דברים כואבים ונשארת עם הכאב הזה בחוסר אונים ואכזבה
אבל נראה לי שאני שונה היום בזה שהמטרות שלי בטיפול הרבה יותר ממוקדות. אני יודעת מה מפיל אותי: קושי להתמודד עם לחץ, תחושת אשמה וביקורת עצמית שגורמות לי להעניש את עצמי או שלא יהיה אכפת לי מספיק מהתוצאות של ההתנהגות הפוגעת שלי, אימפולסיביות בכל תחום, מערכות יחסים ויחס לעצמי...
ונראה לי שאני יודעת איזה סוג טיפול\מטפל אני צריכה. אני מחפשת מטפל ב-DBT. לטיפול פרטני למרות שהבנתי שהטיפול אמור להיות בקבוצה אז לא בטוחה בדיוק ולא יודעת איך מוצאים אחת.
 
למעלה