צ פ ו נ י ת א ד מ
New member
עידכון
כתבתי בהמשך להודעה הראשונה וראיתי שזה לא קופץ... בעלה התקשר אלי ביום חמישי (הם לא חיים באותו בית ואני שומרת איתו על קשר) ואמר לי שהיא מאוד עצובה. אמרתי לו שגם אני אבל אני לא זאת שרבתי ולא מדברת. בקיצור הוא ביקש שאתקשר אליה ועשיתי את זה. דיברנו. בפעם הראשונה לא פחדתי לומר לה כל מה שאני מרגישה ולא הלכתי בין הטיפות. בעבר תמיד פחדתי מנתק ממנה ומהאיומים שהיא תוציא אותי מחייה אז פחדתי לדבר. הריב הזה פשוט שיחרר אותי. ראיתי שעם כל הכאב אני יכולה גם בלעדיה. היא לא היתה מוכנה לקבל שום דבר ממה שאמרתי לה ולא מוכנה לשום שינוי התנהגותי מבחינתה. מבחינתה היא יודעת יותר טוב מאיתנו איך לחנך את הילדים שלנו והיא לא מוכנה לקבל את זה שאם אנחנו אומרים משהו לילדים אנחנו לא צריכים להסביר לה את ההחלטות שלנו ושהיא לא יכולה לחתור תחת סמכותנו. היא מסרבת לבוא אלינו הביתה ורצתה לקחת את הילדים אליה כל יום חמישי אחרי הצהרון עד שישי בערב. אני סרבתי. גם לא מתאים לי שהקטן יעדר כל יום שישי מהגן (לילדה אין בי"ס) וגם לא רציתי להפסיד את ארוחות יום שישי שלנו. גם לפעם בשבועיים לא הסכמתי. אמרתי לה שאני אחשוב על משהו וככה הסתיימה השיחה. ביום שישי היא התקשרה וביקשה לדבר עם הילדים, אחרי שהיא סיימה לדבר איתם היא רצתה לסגור כדי להימנע מלדבר איתי אבל הילדים נתנו לי את הטלפון וככה יצא לי להגיד לה שאם היא רוצה היא יכולה לקחת אותם אליה איזה יום בשבוע אחרי שהלימודים והגן נגמרים ואני אבוא לקחת אותם אחרי העבודה. היא אמרה שהיא תחשוב על זה. היום בבוקר התקשרתי שוב כדי לנסות לשמור על איזה רצף של תקשורת. היא לא היתה מוכנה לשמוע אותי, היא לא מקבלת שום דבר ממה שאני אומרת ולא מוכנה לקבל שום חלק באשמה. היא רק רואה את הפגיעה שלה ואת מה שאני אמרתי לה (היא טוענת שרצחתי את נפשה). כרגע היא כלכך פגועה שהיא לא מוכנה לראות אותי ולכן לא מקבלת כרגע את מה שהצעתי לגבי הילדים (כבר אמרתי שהיא תיקח אותם אליה באמצע השבוע ובשביל שהיא לא תצטרך לראות אותי אני ארים אליה טלפון כשאני אבוא לאסוף אותם והיא רק תעלה אותם לאוטו). הגענו למצב שאני צריכה לסיים שיחה בלהגיד לה שכשהיא תהיה מוכנה נפשית לראות את הילדים שתתקשר אלי. אני אומרת לה שחשוב לי שהיא תראה את הילדים וחשוב לי שהם יראו אותה וצריכה להתחנן בפניה שהם לא יפגעו מהריב שלנו. זה הגיע למצב שהיא רוצה שהקטן שצריך עוד שבועיים לעבור ניתוח עם אישפוז של 24 שעות יבוא אליה אחרי הניתוח עד שהוא יוכל לחזור לגן (כביכול כדי להקל עלינו כי אנחנו צריכים לחזור לעבודה). וכשאמרתי לה שאבא שלו ישאר איתו בבית וכי ילד אחרי ניתוח צריך את המיטה שלו בבית שלו היא נפגעה שלא הסכמתי ואמרה שגם את הבית שלה הוא מאוד אוהב. בעצם אני אמורה לעזוב אותו אצלה בלי היכולת לראות אותו כי היא היא לא רוצה לראות אותי ??ושהיא יכולה לדאוג לו יותר טוב מאשר אבא שלו. נראה לכם ?? מבחינתה היא הוציאה אותי מחייה ולא רוצה שום קשר איתי. אז למה אני מרגישה כלכך אשמה??
כתבתי בהמשך להודעה הראשונה וראיתי שזה לא קופץ... בעלה התקשר אלי ביום חמישי (הם לא חיים באותו בית ואני שומרת איתו על קשר) ואמר לי שהיא מאוד עצובה. אמרתי לו שגם אני אבל אני לא זאת שרבתי ולא מדברת. בקיצור הוא ביקש שאתקשר אליה ועשיתי את זה. דיברנו. בפעם הראשונה לא פחדתי לומר לה כל מה שאני מרגישה ולא הלכתי בין הטיפות. בעבר תמיד פחדתי מנתק ממנה ומהאיומים שהיא תוציא אותי מחייה אז פחדתי לדבר. הריב הזה פשוט שיחרר אותי. ראיתי שעם כל הכאב אני יכולה גם בלעדיה. היא לא היתה מוכנה לקבל שום דבר ממה שאמרתי לה ולא מוכנה לשום שינוי התנהגותי מבחינתה. מבחינתה היא יודעת יותר טוב מאיתנו איך לחנך את הילדים שלנו והיא לא מוכנה לקבל את זה שאם אנחנו אומרים משהו לילדים אנחנו לא צריכים להסביר לה את ההחלטות שלנו ושהיא לא יכולה לחתור תחת סמכותנו. היא מסרבת לבוא אלינו הביתה ורצתה לקחת את הילדים אליה כל יום חמישי אחרי הצהרון עד שישי בערב. אני סרבתי. גם לא מתאים לי שהקטן יעדר כל יום שישי מהגן (לילדה אין בי"ס) וגם לא רציתי להפסיד את ארוחות יום שישי שלנו. גם לפעם בשבועיים לא הסכמתי. אמרתי לה שאני אחשוב על משהו וככה הסתיימה השיחה. ביום שישי היא התקשרה וביקשה לדבר עם הילדים, אחרי שהיא סיימה לדבר איתם היא רצתה לסגור כדי להימנע מלדבר איתי אבל הילדים נתנו לי את הטלפון וככה יצא לי להגיד לה שאם היא רוצה היא יכולה לקחת אותם אליה איזה יום בשבוע אחרי שהלימודים והגן נגמרים ואני אבוא לקחת אותם אחרי העבודה. היא אמרה שהיא תחשוב על זה. היום בבוקר התקשרתי שוב כדי לנסות לשמור על איזה רצף של תקשורת. היא לא היתה מוכנה לשמוע אותי, היא לא מקבלת שום דבר ממה שאני אומרת ולא מוכנה לקבל שום חלק באשמה. היא רק רואה את הפגיעה שלה ואת מה שאני אמרתי לה (היא טוענת שרצחתי את נפשה). כרגע היא כלכך פגועה שהיא לא מוכנה לראות אותי ולכן לא מקבלת כרגע את מה שהצעתי לגבי הילדים (כבר אמרתי שהיא תיקח אותם אליה באמצע השבוע ובשביל שהיא לא תצטרך לראות אותי אני ארים אליה טלפון כשאני אבוא לאסוף אותם והיא רק תעלה אותם לאוטו). הגענו למצב שאני צריכה לסיים שיחה בלהגיד לה שכשהיא תהיה מוכנה נפשית לראות את הילדים שתתקשר אלי. אני אומרת לה שחשוב לי שהיא תראה את הילדים וחשוב לי שהם יראו אותה וצריכה להתחנן בפניה שהם לא יפגעו מהריב שלנו. זה הגיע למצב שהיא רוצה שהקטן שצריך עוד שבועיים לעבור ניתוח עם אישפוז של 24 שעות יבוא אליה אחרי הניתוח עד שהוא יוכל לחזור לגן (כביכול כדי להקל עלינו כי אנחנו צריכים לחזור לעבודה). וכשאמרתי לה שאבא שלו ישאר איתו בבית וכי ילד אחרי ניתוח צריך את המיטה שלו בבית שלו היא נפגעה שלא הסכמתי ואמרה שגם את הבית שלה הוא מאוד אוהב. בעצם אני אמורה לעזוב אותו אצלה בלי היכולת לראות אותו כי היא היא לא רוצה לראות אותי ??ושהיא יכולה לדאוג לו יותר טוב מאשר אבא שלו. נראה לכם ?? מבחינתה היא הוציאה אותי מחייה ולא רוצה שום קשר איתי. אז למה אני מרגישה כלכך אשמה??