עזרונת
אשמח לעיצה.. אני ובן זוגי קרוב לשנתיים ביחד. כשהכרתי אותו שנינו היינו שכירים. אני מצידי החלום שלי היה ללכת ללמוד עבודה סוציאלית והוא רצה להיות עצמאי. היו לו כמה רעיונות ובכולם כמובן תמכתי. לאט-לאט נשאבתי לתוך עולמו, לתוך הפילוסופיה שלו והתחלתי גם אני להאמין בה. אימי, בעלת עסק עצמאי - נדל"ן. אימי קראה לבן זוגי להתחיל לעבוד ביחד איתה. אחרי המון התלבטויות החלטנו לעזוב את הצפון, לעזוב את העיסוקים שלנו ולעבור לדרום על מנת שהוא יצטרף אליה. אני מצידי הייתי אמורה להתחיל לעבוד כפקידה. העניין לא הסתדר עם העבודה אצלי, והחלטנו שעד שאני אמצא עבודה אני אצטרף גם כן לאימי. נהיינו עצמאיים, ופשוט התאהבנו שנינו בתחום הנדל"ן. בן זוגי היה מלא מרץ, הוא השתנה לחלוטין. הוא פתאום מצא את ייעודו. הוא מצא את מה שחיפש כל חייו, ובמקביל גם אני. עם כל היתרונות החסרון הגדול שבחודשים הראשונים של סוכנים מתחילים, אין הרבה פרנסה. צריך המון סבלנות והמון אהבה לתחום על מנת לשרוד ולהתחיל גם ממש להרוויח משהו. אחרי 3 חודשים שבהם לא הרווחנו כמעט כלום, אבל עדיין היינו לשלם על שכר דירה, אוכל, תשלומים למינהם. נשברנו. אחרי תקופה מייגעת מצד אחד של הגשה עצמית של שנינו, ומצד שני מחוסר פרנסה, בן זוגי הלך לעבודה שכירה. עברו חצי שנה מאז. רק עכשיו לאט לאט אני מתחילה להבין את התחום וגם מתחילה להרוויח. בו זוגי עובד בעבודה פיזית מאוד קשה, חוזר כל יום רק אחרי 19:00, ואני רק אחרי שכל הפגישות נגמרות - זה יכול אפילו להימשך עד ל- 21:30 בערב. הזוגיות נפגמת לאט לאט. הוא הולך לישון מוקדם כי צריך לקום ב- 05:00 אני הולכת לישון מאוחר, כי אני מגיעה מאוחר, וצריכה עוד לאכול וצריכה עוד להתקלח. הוא מאוד מאוד תומך בי. למרות שהחלום שלו הוא לעבוד גם בתחום ומלכתחילה זה בכלל לא היה חלומי הוא בכל תומך, ונותן לי לגדול ולהתפתח כמה זמן שצריך. לאחרונה, הוא חוזר הביתה מדוכדך, עצוב. כל הזמן במחשבות. אני יודעת כמה קשה לו. אני כאישה, צעירה, בתחילת חייה ובתחילת מערכת היחסים האוהבת שלה, מבקשה עיצה מכם. האם אולי שווה לנו לתת צאנס עוד הפעם והוא יחזור? עם לא, מה האופציה? אני מבינה שאני צריכה לחזור יותר מוקדם ולהשקיע במערכת היחסים, אבל זו העבודה שלי. עם אני לא אצא לפגישות על מנת להראות נכסים, לא תהיה לי משכורת. תודה על הכל.
אשמח לעיצה.. אני ובן זוגי קרוב לשנתיים ביחד. כשהכרתי אותו שנינו היינו שכירים. אני מצידי החלום שלי היה ללכת ללמוד עבודה סוציאלית והוא רצה להיות עצמאי. היו לו כמה רעיונות ובכולם כמובן תמכתי. לאט-לאט נשאבתי לתוך עולמו, לתוך הפילוסופיה שלו והתחלתי גם אני להאמין בה. אימי, בעלת עסק עצמאי - נדל"ן. אימי קראה לבן זוגי להתחיל לעבוד ביחד איתה. אחרי המון התלבטויות החלטנו לעזוב את הצפון, לעזוב את העיסוקים שלנו ולעבור לדרום על מנת שהוא יצטרף אליה. אני מצידי הייתי אמורה להתחיל לעבוד כפקידה. העניין לא הסתדר עם העבודה אצלי, והחלטנו שעד שאני אמצא עבודה אני אצטרף גם כן לאימי. נהיינו עצמאיים, ופשוט התאהבנו שנינו בתחום הנדל"ן. בן זוגי היה מלא מרץ, הוא השתנה לחלוטין. הוא פתאום מצא את ייעודו. הוא מצא את מה שחיפש כל חייו, ובמקביל גם אני. עם כל היתרונות החסרון הגדול שבחודשים הראשונים של סוכנים מתחילים, אין הרבה פרנסה. צריך המון סבלנות והמון אהבה לתחום על מנת לשרוד ולהתחיל גם ממש להרוויח משהו. אחרי 3 חודשים שבהם לא הרווחנו כמעט כלום, אבל עדיין היינו לשלם על שכר דירה, אוכל, תשלומים למינהם. נשברנו. אחרי תקופה מייגעת מצד אחד של הגשה עצמית של שנינו, ומצד שני מחוסר פרנסה, בן זוגי הלך לעבודה שכירה. עברו חצי שנה מאז. רק עכשיו לאט לאט אני מתחילה להבין את התחום וגם מתחילה להרוויח. בו זוגי עובד בעבודה פיזית מאוד קשה, חוזר כל יום רק אחרי 19:00, ואני רק אחרי שכל הפגישות נגמרות - זה יכול אפילו להימשך עד ל- 21:30 בערב. הזוגיות נפגמת לאט לאט. הוא הולך לישון מוקדם כי צריך לקום ב- 05:00 אני הולכת לישון מאוחר, כי אני מגיעה מאוחר, וצריכה עוד לאכול וצריכה עוד להתקלח. הוא מאוד מאוד תומך בי. למרות שהחלום שלו הוא לעבוד גם בתחום ומלכתחילה זה בכלל לא היה חלומי הוא בכל תומך, ונותן לי לגדול ולהתפתח כמה זמן שצריך. לאחרונה, הוא חוזר הביתה מדוכדך, עצוב. כל הזמן במחשבות. אני יודעת כמה קשה לו. אני כאישה, צעירה, בתחילת חייה ובתחילת מערכת היחסים האוהבת שלה, מבקשה עיצה מכם. האם אולי שווה לנו לתת צאנס עוד הפעם והוא יחזור? עם לא, מה האופציה? אני מבינה שאני צריכה לחזור יותר מוקדם ולהשקיע במערכת היחסים, אבל זו העבודה שלי. עם אני לא אצא לפגישות על מנת להראות נכסים, לא תהיה לי משכורת. תודה על הכל.
