אני מבינה אותך, כי הרגשתי ככה בעבר
וככה, כשאני רק מעזה לחשוב על האפשרות שבן זוגי יעזוב אותי (אמאל'ה), אני מבינה שאני ארגיש בדיוק ככה גם עכשיו. כאילו, אין יותר טוב מבן זוגי (אני יודעת שאתה קורא את זה, שלא תעז לעזוב!) ולא יכול להיות לי טוב יותר עם אף אחד אחר, אף פעם, לא חשבתי שאת מפחדת, את נשמעת לי מאוד שלמה (עם העובדה שאת רוצה אותו חזרה). את לא זו ש"העזה" לעזוב. יש שני מצבים שבהם עוזבים, כששלמים עם הפרידה או כשלא שלמים איתה אבל נוטים לכיוון הזה, אני לא הכרתי אף אחד שהיה לו קשר טוב, שהוא היה מאוהב עד השמיים והוא עדין העז לעזוב (שקל לעזוב זה משהו אחד, העז זה כבר משהו אחר לגמריי), אם הוא שלם עם זה, מן הסתם, אין דרך להחזיר אותו- כי הוא מעוניין, בסך הכל, שיהיה לך טוב עם מישהו אחר, אם הוא לא לגמריי שלם- השיטה הזו עשויה לעבוד, אני לא חושבת שאת יכולה לדעת אם הוא שלם לחלוטין או לא, יש 2 דרכים לתחמן אחרי פרידה- 1. להגיד שאתה שלם כשאתה לא לגמרי שלם כי אתה רוצה שלזוגתך לשעבר יהיה קל יותר להתגבר, ו2. להגיד שאתה לא לגמרי שלם כמו שלל הדפוקים בשכל שהחזקתי כאן בעבר כדי להשאיר את האופציה פתוחה ככל שאפשר. השיטה לא מבוססת על קינאה, היא מבוססת על פחד טהור, הלא נודע הוא חתיכת מעורר חרדות, ברגע שהוא מבין שהאופציה הבטוחה נסגרת הוא נשאר עם הלא נודע, הוא תלוש, ויש אנשים שזה עלול להפחיד אותם עד כדי כך שהם יחזרו גם למקום שהם לא לגמרי שלמים איתו. ההמלצה שלי היא כמובן להתגבר, אבל זה לא מה שביקשת, אז את מוזמנת להתעלם מהמשפט הזה.