עזרה

[A d i d a]

עזרה

שלום, אחי בן 21-לא עשה שירות צבאי וכרגע גם לא עושה כלום עם חייו. הוא הפסיק ללמוד בכיתה י"א וחסר תעודת בגרות. הוא אובחן כאחד הלוקה בקשיי ריכוז, תוסיפו לזה גם ביישנות ענקית, פינוק והמרכיב החשוב ביותר- הוא מכור למשחקי המחשב. זה התחיל עוד כשהיה בגיל 14 וזה פשוט הדרדר מאז. היו תקופות יותר טובות, היו גם יותר גרועות בהן ניסה להתאבד אך קרא להורי ברגע האחרון. הוא הולך לפסיכולוג כבר כמה שנים ואומנם היה שיפור אך בשנה- שנתיים האחרונות המחשב שולט בו טוטאלית. הוא נתן למחשב להכתיב לו מתי ללכת לישון (היה הולך לישון ב8 בבוקר וקם אחר הצהריים). אחרי מאמצים מצד אמא השבורת לב (היא רואה בזה אשמתה) הוא הולך לישון בשעות יחסית נורמליות. בזמן האחרון הוא נותן למחשב להכתיב לו מתי לאכול. הוא שוקל 57 קילו על 1.78. אמי לקחה אותו לדיאטנית כדי שישמין. אין לו חברים, הוא כל היום בבית, בקושי מתקשר עם אנשים אחרים ומוציא כל אחד מחדרו. החלטתי לפנות אליכם אחרי שראיתי שאמי מחפשת יותר פרטים על התתמכרות הזו באינטרנט. זה משהו יחסית ידוע (אפילו היה על זה כתבה בטיימס). אני יודעת שאם ניקח את ממנו את המחשב- הוא יתאבד. אין שום ספק. אני פונה אליכם, בכל לשון של בקשה- אנא, האם אתם מכירים משפחות שחוות את זה? אם כן- איך הם מטפלים במכור? טיפים ועצות יתקבלו בברכה. תודה רבה, עדי

 

[נועה לביא]

בן 21 זה חמור גדול

אם הוא לא מעוניין בעזרה לא ניתן לעזור לו. כך או אחרת, אני מאוד בספק אם המחשב הוא באמת הבעיה ולא רק סימפטום - אין לו חברים, הוא לא עושה כלום עם חייו, אז מה יש לו לעשות חוץ מלהיות במחשב?

 

[noa_f]

קודם כל להגיע לאיש מקצוע

בפורומים אולי תקבלי קצת תמיכה רגשית, אבל בטח לא משהו יעיל מספיק.

 

[נועה לביא]

להגיע לאיש מקצוע בתור מה?

אין למשפחה שלו מה לחפש אצל איש מקצוע בלעדיו.

 

[noa_f]

אוקי, אנסח מחדש: לקחת אותו לאיש

מקצוע. קפיש?

 

[noa_f]

במחשבה שניה, אולי אפשר גם בלעדיו

יתכן שדוקא ההורים זקוקים לעזרה, איך לגרום לבחור לעמוד על שתי רגליו. אולי הגיע הזמן לומר לו: חמודי, לך מצא עבודה, מצא דירה, כי אתה כבר גדול ואמא ואבא לא מפרנסים אותך יותר. עוזרים - אבל לא מפרנסים. אבל לא נראה לי שהם יכולים לעשות את זה לבד.

 

[נועה לביא]

אם הוא לא מעוניין בעזרה מקצועית

אי אפשר לקחת אותו. בן 21 זה חמור גדול. אני גם לא רואה למה ההורים צריכים ללחוץ עליו באופן אקטיבי לעמוד על שתי רגליו. זו בחירה שלו מה לעשות בחיים שלו. אם הוא באמת כל היום רק מול המחשב, אני בספק עד כמה הוא נטל עבורם...

 

[ע ל ו מ ה]

אם כתבו פה, סימן שהוא נטל

ובכלל, גם הורה הכי "ליברלי וזורם" לא יכול שלא לפתח חלומות לגבי הילד שלו, והילד הזה ללא ספק ממלא אכזבה בלב הוריו בכל יום. שלא לדבר על דאגה ל"מה יהיה כשנזדקן והוא לא יכול לפרנס את עצמו" או "מתי סוף סוף הבית יהיה שלנו והילדים כבר יצאו מהבית". ללא ספק הבחור מהווה מטרד יומיומי גם אם אינו יוצא מהחדר שלו. וללא ספק התנהגות ההורים היא שהביאה אותו למצבו (אולי בשילוב עם מצב נפשי/חברתי משל עצמו, אבל להורים בהחלט חלק משמעותי ביותר). אז ראוי בהחלט שההורים ילכו לטיפול. לפחות שילמדו בטיפול להתמודד עם האכזבה והדאגות. אבל מן הסתם ילמדו גם צעד אחד או שניים שאפשר לנקוט בהם ע"מ לשפר את מצבו של בנם.

 

[noa_f]

לא אוכל? לא מתקלח? לא צריך כביסה?

ההורים מפסיקים לדאוג לעתידו כשהוא מגיע לגיל 18? מה ההתממות הזו? כל הורה מרגיש אחראי במידה זו או אחרת לילדו, או אחראי במידה זו או אחרת למה "שיצא ממנו". גם אם הוא לא "מתערב", הוא במינימום דואג. ומה זה "בחירה שלו"? הוא בחר לחיות כמו זומבי על חשבון ההורים והם "צריכים לכבד את בחירתו"? סבבה לו.

 

[נועה לביא]

ההורים אולי לא מפסיקים לדאוג

אבל כן מומלץ שלא ילחצו ויכתיבו. כמובן שהם לא צריכים לסבול כל דבר, ואם הנוכחות שלו בבית מרפיעה ומהווה נטל (לעלומה - מי שכתבה בפורום היא האחות) הם לא חייבים כבר להקריב את עצמם אבל ממה שאני מבינה מדבריך את חושבת שהם צריכים ללחוץ כאילו למענו - דרך גרועה מאוד לנהוג בילדים בוגרים, במיוחד בילדים בוגרים במצב נפשי רעוע. כמובן שההורים יכולים ללכת לאיש מקצוע עבור עצמם על מנת שיעזור להם באמת להתמודד עם הדאגות והאכזבות. זה כבר עניין אחר לגמרי.

 

[פלגיה]

קודם כל - 21 זה לא "נוער"

בגיל 21 אדם כבר אחראי על חייו, וזכותו לעשות או לא לעשות איתם מה שהוא רוצה. לא הייתי מאשימה את המחשב. את מדברת על אדם אובדני ומתבודד והוא צריך טיפול מקצועי. קשה לטפל באדם מבלי שיש לו רצון לכך, אבל זאת האפשרות היחידה.

 

[Kalla]

אני דווקא מסכימה עם כך

שזה טבעי שההורים ידאגו לילד שלהם בלי קשר לגילו וינסו לעשות הכל כדי לשנות את המצב. מעבר לזה שהוא תמיד יישאר הבן שלהם, הוא גם לא מנהל חיים עצמאיים ובעצם תלוי בהורים בקיום שלו, על כל המשתמע מכך. מי שאינו רוצה או אינו מסוגל להיות עצמאי, במיוחד בגיל שהוא כבר אמור להיות בוגר ולקחת אחריות על חייו, שלא יצפה שיעזבו אותו בשקט ויאפשרו לו לעשות ככל העולה על רוחו בבית ההורים. גם הם בני אדם וגם הם לא חייבים לסבול הכל בשם איזשהו מושג מעוות של זכות לעשות מה שהבן רוצה. זכויות אמורות להיות מלוות בחובות ובאחריות אישית. מסכימה מאוד שצריך למצוא דרך לקחת אותו לטיפול מקצועי, גם אם בניגוד לדעתו.

 

[נועה לביא]

נכון, הם לא חייבים לסבול הכל

ולכן מומלץ להפריד בין מה שגורם להם לסבול ומפריע להם לחיות לבין מה שמפריע להם - כהורים - שקורה בחייו. כל עוד הם ימשיכו להתייחס אליו כל ילד שתחת אחריותם לא סביר יהיה לראות שינוי - ולקחת לטיפול מקצועי אדם בוגר ובריא (גם אם מצבו הנפשי רעוע, הוא מודע היטב למציאות) בניגוד לדעתו (וסביר שיצליחו באמצעות הפעלת לחץ, כמו שהם מצליחים לשמור לו על שעות שינה ולקחת אותו לתזונאית) לא יהיה דבר שיציג באור אמין אמירה מצד ההורים כי הם מעוניינים שיתנהג כמו בן אדם בוגר.

 

[Kalla]

השאלה היא אם הוא אכן

בוגר מבחינה רגשית ומנטלית. מהתיאור אני כלל לא בטוחה בכך. יש אנשים שפשוט אינם מסוגלים להיות אחראים לעצמם.

 

[נועה לביא]

ביצה ותרנגולת

למה הם לא מסוגלים? פגם מולד או הורים שלא מניחים להם להתבגר? מהמקרים הקיימים במשפחתי אני מצביעה לשני (או לפחות הוא הדומיננטי). הבני זקונים הם אף פעם לא האחראיים למצבם, תרתי משמע.

 

[Kalla]

אז זהו, שחייבים לצאת מהמוד הזה.

חייבים למצוא את שורש הבעיה. אי אפשר להסיק ממה שקורה במשפחתך על משפחות אחרות. אני מכירה משפחות רבות שבהם בני זקונים שירתו בצבא וחיו חיים עצמאיים ופרודוקטיביים. מהתיאור כאן, בהחלט נראה לי שיש בעיה - רוב האנשים השלמים בבריאותם לא ירצו לחיות ככה, בבדידות, בלי חברים, בלי שום פעילות או עצמאות, לא משנה כמה פונקו. מישהו מקצועי חייב לאבחן את הבעיה ואז לנסות לפתור אותה, אין דרך אחרת.

 

[נועה לביא]

גם בת הזקונים בת ה35 במשפחתי

שירתה בצבא, עשתה תואר ראשון ושני ועובדת אבל מה... לא מסוגלת באמת לנהל חיים עצמאיים מחוץ לסינור של אמא. לפני כמה שנים הייתה לה תקופה שבה היא הרגישה חולה וכל הזמן הלכה להבדק אצל רופאים ואז אחד הרופאים נתן אבחנה של הבעיה - "יש לך אמא שתלטנית". אמא בת 70+ לא צריכה לבוא עם הבת שלה לרופא ועוד להיות זו שמדברת איתו, לא כשמצבה הבריאותי של הבת שלה תקין והיא בהחלט מסוגלת ללכת ולדבר בעצמה (אפילו אם כואב לה פה וכואב לה שם). גם האמא פה לא צריכה לפקח על שעות השינה של הבן שלה וגם לא לגרור אותו לתזונאית בשביל שישמין (אבא שלי לפני הצבא היה אפילו יותר קיצוני בנתוני המשקל, אני 1.69 על 47 קילו. הוא בהחלט לא בסכנת חיים) או לקחת אותו באוזן לפסיכולוג (ואני בטוחה שהיא יכולה, וזה חלק ניכר מהבעיה). ברור שלא טוב לו. מהתיאורים של האחות - סביר מאוד להניח שהוא מדוכא. אנשים מדוכאים הם לרוב אנשים בריאים ומודעים היטב למציאות אשר נמצאים בתקופה קשה. להתבודד ולא לרצות לעשות פשוט שום דבר בכלל זה מאפיין שכיח וידוע של דכאון. סביר להניח גם שהוא מאוד מאוד עצלן ולא יטרח לעשות שום דבר למען עצמו - גם לא להבין שכדאי שיעזור לעצמו ולפעול בהתאם - וזה מאפיין של פינוק שתלטני. לכולם כאן נראה שבכלל לא הגיוני שבן אדם בן 21 נמצא במצב הזה ולא עושה פשוט כלום עם עצמו, אבל הוא בטח אפילו לא טורח לחשוב על זה, כי תפקיד ההורים לחשוב בשבילו. כדאי שהם יפסיקו לעשות את זה, וכתור התחלה יתייחסו למה שהוא עושה כבחירה (מאוד גרועה) של בן אדם בוגר, יעבירו את האחריות אליו ויפסיקו לראות בכל זה אחריות שלהם. אני לא אומרת שלא כדאי שהבחור יראה איש מקצוע, אבל הוא זה שצריך להחליט לעזור לעצמו.

 

[Kalla]

קראתי שוב את התיאור בהודעה המקורית

ועם כל הכבוד, לדעתי אין מקום להשוואה בין אחותך לבחור הזה. לפחות מהתיאור, נראה שמשהו ממש לא בסדר איתו. ולא כל אחד כשיר להחליט החלטות עבור עצמו - זה לא רק עניין של גיל. בעיני יש משהו מנותק וקר רוח בלומר שהורים צריכים להסתכן בכך שבנם ישים קץ לחייו או ירעיב עצמו למוות או סתם יהיה זומבי כל חייו רק כי הוא כבר הגיע לגיל הבגרות שבו תיאורטית הוא היה אמור לקחת שליטה על חייו. החיים חשובים יותר מהעקרונות ומה אם יש לו בעיה נפשית שאינה מאפשרת לו? זו ב"שו?

 

[נועה לביא]

אני מוכנה להתערב

ששום פסיכיאטר מחוזי לא יקבע כי הבחור אינו כשיר להחליט החלטות עבור עצמו. הוא לא מסכן את עצמו (מהתיאור כאן לא נשמע שיש לו הפרעת אכילה) או את הסביבה. כנראה לא יצא לך להתקל ביותר מדי אנשים שנמצאים בדכאון אמיתי (אם כי לא צריך אפילו להיות מדוכא בשביל ללכת לישון ב8 בבוקר ולאכול בצורה גרועה ביותר והאמת, גם לא בשביל לשחק שעות במשחק ממש אדיוטי. אני עושה את זה עכשיו. אני שונאת עונות מעבר

), להיות מסוגרים בחדר ולנוע בעיקר בין המיטה למחשב זה מאוד נפוץ במצבים האלה. הוא הולך לטיפול פסיכולוגי (עכשיו כשקראתי שוב שמתי לב), ואני בטוחה שהפסיכולוג העלה בפניו עוד אפשרויות לטיפול (בנוסף לטיפול השיחתי, לא במקום) בין מאובחן אצלו רשמית משהו מהDSM ובין אם לא. בהחלט סביר שיש לו "בעיה נפשית" (למשל, מה שהאחות מכנה "ביישנות ענקית" יכול מאוד להיות חרדה חברתית), אבל כנראה שכזו מהסוג שעל מנת לטפל בה הבן אדם נדרש לרצות לעזור לעצמו, ולא כזו שבגללה הבן אדם בכלל לא מסוגל להגיע לתובנה כזו. אני לא אומרת שעל המשפחה לקבל את זה שככה טוב לו וזהו, כי ברור שלא טוב לו, אבל כן להפנים שלא מדובר כן בילד אלא בבן אדם בוגר ושצריך להתייחס אליו בהתאם כי רק כך ניתן יהיה באמת לעזור לו. מה זה אומר? כתור התחלה, זה אומר לא לנהל איתו שיחות בטון מטיף ונוזף אלא בטון אמפתי ואכפתי - "אלא החיים שלך ומה שאתה תבחר לעשות בהם זה מה שיהיה, אנחנו רק חושבים שכדאי...". בניגוד לאנשים כמוך שקוראים הודעה כזאת ולא מבינים איך יכול בכלל להיות דבר כזה, אני מבטיחה לך שלהורים האלה שום דבר לא בא כרעם ביום בהיר. לפחות את זה שהבחור עצלן מכדי אפילו לטרוח לחשוב האם וכיצד לעזור לעצמו הם כנראה בישלו במשך הרבה שנים.

 

[Kalla]

ניסיון התאבדות זה לא סיכון עצמי?

כנראה שאף פעם לא נסכים על העניין הזה. ויכול להיות שהורים עשו טעויות, לא מכירה הורים שלא עושים, אך עדיין רוב בני האדם יוצאים מספיק בסדר כדי לתפקד ולדאוג לעצמם. מי שלא - סימן שיש לו בעיה הרבה יותר עמוקה. ושום דבר לא ישכנע אותי בתור אדם אוהב ודואג הלהסתכל מהצד ולא לעשות כלום כדי לפתור את הבעיה - אני במקום ההורים האלה הייתי מנסה הכל.