אז ככה...
אני גדלתי באווירה של משפחה מושלמת. אסור לדבר על הקשיים ובכלל אסור שיהיו קשיים. בייחוד כל דבר נפשי. רק אחרי שהסיפור שלי התפוצץ גיליתי בכלל שאמא מטופלת בגלל דיכאון. אז במשך שנים היה לי רע והיה אסור שמישהו ידע. אני לא יודעת להסביר את זה עד הסוף. לא שמעתי אף פעם סיפורים על "אנשים נורמליים" שיש להם בעיות כמו שחשבתי שיש לי. אם דיברו על מישהו עם בעיה נפשית זה היה בהתלחשויות, וסטיגמות, ומבטים, והכל מאחורי הגב ("תראו את המשוגע הזה"). ולא היה לי למי לפנות. להורים/משפחה בטח שלא. בבית ספר לא הסתדרתי כל כך והיועצת לא הייתה אופציה. למרות שבתיכון היועצת ניסתה לדבר וניסתה לעזור, עד כמה שיועצת יכולה, וקראה להורים שלי בכל מיני תירוצים. גם כשכבר היה ברור שמישהו גילה, שזה היה בצבא, עמדתי מול הקב"ן והכחשתי הכול במשך כמה שעות. לדעתי, הבעיה עם האבחון העצמי היא שזה יכול להוביל לכל מיני כיוונים. מצד אחד זה מאוד טוב לקרוא על הבעיה ולדעת ולהבין, ואפילו רק בשביל להרגיש שאני לא היחידה עם הבעיות האלה וזה לא כזה יוצא דופן. מצד שני, אם אין אבחנה מוסמכת, אנשים נוטים לאבחן לעצמם הרבה דברים שבעצם אין להם. הרי פסיכולוגיה/פסיכיאטריה זה לא משהו מדוייק. רוב הבעיות הנפשיות נובעות בעצם מתכונות אופי ונטיות שלכולם יש במידה מסויימת, אז מאוד קל להסחף עם זה ולצאת בסוף עם רשימה ארוכה של הגדרות מקצועיות שלא עוזרות בכלום. הרי כולם לפעמים קצת בדיכאון, וכולם לפעמים קצת בהיי, אבל זה לא אומר שכולם בי-פולריים. וכמובן, הערך המוסף של אבחון מוסמך, שאז אפשר להתחיל בטיפול.. אני לא טוענת שכל הפסיכיאטרים הם אלוהים. לי יש רשימת אבחנות מפסיכיאטרים שונים שכוללת כבר יותר מחמש הפרעות, שלא בהכרח אני מסכימה לכולן. אבל הטיפול... אני לא יודעת איך להגיד עד כמה זה חשוב. לא להשאר עם הדברים לבד, לא להרגיש שונה כל הזמן, לחשוב שאולי יש סיכוי למשהו אחר, אולי אפילו למשהו יותר טוב... לא לשגע את עצמך במחשבות של "אולי יש לי ואולי אין לי ואולי אני ככה ואולי לא אבל אין לי איך לדעת ומה לעשות עם זה.." ואני רק חייבת להוסיף דבר אחרון. מכל מה שכתבתי יוצא, כאילו, שברגע שמאבחנים ומתחילים לטפל החיים נהיים נפלאים. וזה מאוד לא נכון. אבל זה נותן סיכוי שלא היה קודם, למרות הקשיים, למרות החשק לוותר על הכל חמש פעמים בשבוע, ולמרות שכולם מסביב כבר יודעים שמשהו לא בסדר. אני מקווה שזה עוזר במשהו...
