עזרה
לפעמים צריך ליצור תנאים מתאימים אשר יוכלו לתמוך בשיחה מעמיקה.
משום מה החלטנו שהפעם ננהל את שיחתנו בזמן טיול על חוף הים.
נפגשנו בחוף הדרומי ביותר, והתחלנו להתקדם צפונה, ורק השעון איים להגביל אותנו.
היה יום קייצי טיפוסי, עם צפיפות די מציקה של מתרחצים, משתזפים וסתם בליינים, שמילאו את החוף.
רק כאשר הגענו לרצועת החוף שהפרידה בין שני חופי רחצה מוכרזים, הצלחנו לנהל שיחה רגועה.
אך משום מה הפעם משהו היה פגום בשיחה, מאולץ ולא מתקדם לשום מקום.
השיחה הובילה אותנו מנושא לנושא, וכעת שוחחנו על עזרה:
אני טענתי שרוב בני האדם לא מנסים לעזור לעצמם, וחברי טען שההפך הוא הנכון – בני אדם מנסים לעזור לעצמם אך לא מסוגלים.
גם כאן פגשנו באנשים, אך אלו היו מקובצים בזוגות וקבוצות קטנות ומפוזרים בשטח גדול.
לפנינו, על מגבת פרוסה על החול, די קרוב לקו המים, אשר ניסו שוב ושוב לעבור ולפרוץ מכשול לא נראה לעין, אך תמיד ברגע האמת נסוגו חזרה, שכבה בחורה צעירה בבגד ים מינימלי.
בראותה אותנו, היא התרוממה לישיבה ופנתה אלינו.
״תוכלו לעזור לי?״ היא שאלה בקל מודאג, ואז השתתקה, משאירה אותנו במתח…
אני חייב להודות, שהתסריט הזה: בחורה בלבוש מינימלי המבקשת ממני עזרה, חלף כמה וכמה פעמים במוחי הקודח בתקופת נעורי ״שעברה חלפה״ אך לפני ימים ספורים.
כעת, כחייל משוחרר (כלומר בעברי הרחוק) אותו התסריט קסם וזהר באותו זוהר נעורים.
והנה פלא, תפילה שנענתה סוף סוף, התסריט קם לתחייה.
שמתי לב, שחברי שעמד לצידי, כולו נדרך, והייתי בטוח שמוחו דש באותה הסוגיה, בדיוק כמוני.
בינתיים, הבחורה שהביטה בנו בציפייה, הבינה שאנו ממתינים לפרטים, והמשיכה להסביר.
״יש כאן טיפוס שנטפל אלי״, היא אמרה, ״אתם יכולים להרגיע אותו?
״מי זה, איפה הוא?״ שאלתי, והיא הצביע לעברה של דמות.
ראיתי בחור צעיר, שהתקרב לכל מי שנקרה בדרכו, ונראה כשיכור או כמי שהוא הסובל מבעיה כזו או אחרת.
לרגע היה נדמה, שהכול ברור, אותה בחורה לא יכלה לפנות למישהו מתאים ממני ומחברי, שנינו התאמנו שנים רבות בשיטות לחימה, והיינו תמיד רעבים לבדוק את היכולות שלנו.
״בוא נתפוס אותו״ אמר החבר בהתלהבות…
אך לפני שהוא הספיק להמשיך, שמעתי את עצמי שואל את הבחורה, שכל אותו הזמן המשיכה לשבת באלגנטיות על המגבת, ״האם ניסית לקום, לעבור מקום, משהו?״
היא הביטה בי בזלזול וענתה בבוז ״לא״.
״מה אתה עושה?״ זעם החבר, יכולנו לכסח אותו ואחרי זה… מי יודע…״
אני התחלתי לצעוד, ושמעתי את עצמי עונה לחברי שהחל לצעוד עמי,
״תראה איזה אבסורד, היא מרגישה מאוימת, אבל היא אפילו לא זזה ממקומה כדי לעזור לעצמה.
ובמקום זה היא פונה לשני זרים, שזה עתה ראתה, היכולים להוות איום חמור יותר…״
״כך זה עם כל האנושות, אף אחד לא מנסה לעשות מאומה, אף אחד לא מנסה לעזור לעצמו, אבל כולם בטוחים שהכול מגיע להם ומתבחינים שאף אחד לא עוזר להם…״.
לפעמים צריך ליצור תנאים מתאימים אשר יוכלו לתמוך בשיחה מעמיקה.
משום מה החלטנו שהפעם ננהל את שיחתנו בזמן טיול על חוף הים.
נפגשנו בחוף הדרומי ביותר, והתחלנו להתקדם צפונה, ורק השעון איים להגביל אותנו.
היה יום קייצי טיפוסי, עם צפיפות די מציקה של מתרחצים, משתזפים וסתם בליינים, שמילאו את החוף.
רק כאשר הגענו לרצועת החוף שהפרידה בין שני חופי רחצה מוכרזים, הצלחנו לנהל שיחה רגועה.
אך משום מה הפעם משהו היה פגום בשיחה, מאולץ ולא מתקדם לשום מקום.
השיחה הובילה אותנו מנושא לנושא, וכעת שוחחנו על עזרה:
אני טענתי שרוב בני האדם לא מנסים לעזור לעצמם, וחברי טען שההפך הוא הנכון – בני אדם מנסים לעזור לעצמם אך לא מסוגלים.
גם כאן פגשנו באנשים, אך אלו היו מקובצים בזוגות וקבוצות קטנות ומפוזרים בשטח גדול.
לפנינו, על מגבת פרוסה על החול, די קרוב לקו המים, אשר ניסו שוב ושוב לעבור ולפרוץ מכשול לא נראה לעין, אך תמיד ברגע האמת נסוגו חזרה, שכבה בחורה צעירה בבגד ים מינימלי.
בראותה אותנו, היא התרוממה לישיבה ופנתה אלינו.
״תוכלו לעזור לי?״ היא שאלה בקל מודאג, ואז השתתקה, משאירה אותנו במתח…
אני חייב להודות, שהתסריט הזה: בחורה בלבוש מינימלי המבקשת ממני עזרה, חלף כמה וכמה פעמים במוחי הקודח בתקופת נעורי ״שעברה חלפה״ אך לפני ימים ספורים.
כעת, כחייל משוחרר (כלומר בעברי הרחוק) אותו התסריט קסם וזהר באותו זוהר נעורים.
והנה פלא, תפילה שנענתה סוף סוף, התסריט קם לתחייה.
שמתי לב, שחברי שעמד לצידי, כולו נדרך, והייתי בטוח שמוחו דש באותה הסוגיה, בדיוק כמוני.
בינתיים, הבחורה שהביטה בנו בציפייה, הבינה שאנו ממתינים לפרטים, והמשיכה להסביר.
״יש כאן טיפוס שנטפל אלי״, היא אמרה, ״אתם יכולים להרגיע אותו?
״מי זה, איפה הוא?״ שאלתי, והיא הצביע לעברה של דמות.
ראיתי בחור צעיר, שהתקרב לכל מי שנקרה בדרכו, ונראה כשיכור או כמי שהוא הסובל מבעיה כזו או אחרת.
לרגע היה נדמה, שהכול ברור, אותה בחורה לא יכלה לפנות למישהו מתאים ממני ומחברי, שנינו התאמנו שנים רבות בשיטות לחימה, והיינו תמיד רעבים לבדוק את היכולות שלנו.
״בוא נתפוס אותו״ אמר החבר בהתלהבות…
אך לפני שהוא הספיק להמשיך, שמעתי את עצמי שואל את הבחורה, שכל אותו הזמן המשיכה לשבת באלגנטיות על המגבת, ״האם ניסית לקום, לעבור מקום, משהו?״
היא הביטה בי בזלזול וענתה בבוז ״לא״.
״מה אתה עושה?״ זעם החבר, יכולנו לכסח אותו ואחרי זה… מי יודע…״
אני התחלתי לצעוד, ושמעתי את עצמי עונה לחברי שהחל לצעוד עמי,
״תראה איזה אבסורד, היא מרגישה מאוימת, אבל היא אפילו לא זזה ממקומה כדי לעזור לעצמה.
ובמקום זה היא פונה לשני זרים, שזה עתה ראתה, היכולים להוות איום חמור יותר…״
״כך זה עם כל האנושות, אף אחד לא מנסה לעשות מאומה, אף אחד לא מנסה לעזור לעצמו, אבל כולם בטוחים שהכול מגיע להם ומתבחינים שאף אחד לא עוזר להם…״.
