עזרה
לא לראשי
היי,
אני לא יודעת אם הגעתי למקום הנכון, אבל יש לי בעיה, ואני לא יודעת איך לפתור אותה.
אמא שלי, לפני 10 שנים ילדה את אחי הקטן (בן הזקונים), ומאז חיו המון שינויים בחיים שלה - המקום עבודה שהיא הייתה בו פשט רגל, הבוסים הגדולים נכנסו לצרות כלכליות, לא שילמו לה משכורת, וככה גם המצב הכלכלי שלנו נכנס לצרות.
היא מאוד(!) אהבה את המקום הזה. את האנשים, את האווירה...
ומאז, היא לא מצאה את עצמה.
היא ישבה 3 שנים בבית. המצב הכלכלי שלנו היה רע מאוד. אנחנו 5 ילדים ורק אבא שלי עבד. אמא שלי הייתה בבית ולא עשתה כלום. "חשבה מה לעשות": היא חיפשה עבודה בתחום אבל לא מצאה, אחר כך היא החליטה שהיא לא רוצה את התחום הזה יותר, חיפשה תחום אחר, אחרי 5 שנים שהיא הייתה מובטלת- היא עבדה איזה שנתיים במקום אחר, שגם אותו היא לא אהבה, ו"דאגה" לכך שיפטרו אותה. עכשיו היא שוב בבית 3 שנים.
מז"א בבית? בבוקר היא מביאה את האחים שלי לגן/בי"ס, ואח"כ כל היום יושבת מול הטלוויזיה ובוהה. מגיע הלילה, והיא הולכת לישון. היא לא מנקה, לא מבשלת, לא מסדרת. הבית הפוך. היא לא עושה את העבודה של "אמא". לא כמו מה שהיא הייתה עושה לפני 10 שנים.
הכי מטריד אותי? שהיא לא אוכלת. היא אוכלת ארוחת בוקר כשהיא קמה, וזהו. היא לא אוכלת שום דבר בצהריים או בערב. "אני לא רעבה", היא טוענת, ואני, לידה, יושבת ושומעת את הבטן שלה מקרקרת. אני עוקבת אחריה, ואני רואה שהיא לא אוכלת כלום. היא רזתה מידי. היא מרעיבה את עצמה.
היא כל הזמן עייפה או עצבנית. אי אפשר לדבר איתה על שום דבר. היא תמיד בורחת לחדר שלה ואומרת ש"אין לה כוח לזה עכשיו".
זה מצב שנמשך שנים, וכולנו בבית התעלמנו ממנו.
במיוחד אבא שלי. בגלל שאבא שלי צריך לכלכל את כל המשפחה (7 נפשות), הוא עובד בשעות מטורפות, הוא בקושי בבית. ולכן, הוא לא באמת רואה את המצב כפי שהוא.
אני התחלתי ללמוד באוניברסיטה בתחילת השנה, ולכן התפטרתי מהעבודה שלי, ואני מתרכזת בלימודים. חצי מהזמן אני בבית - ואני פשוט רואה אותה, היא לא עושה כלום! פשוט יושבת ובוהה כל היום!
אני מאוד דואגת לה שהיא נכנסה לדיכאון, ושהיא נמצאת בו כבר המון שנים, ושלא שמנו לב.
שוחחתי עם אבא שלי, והצעתי לו שיקח אותה לטיפול, לראות אולי מישהו יוכל לסייע לה. הבעיה היא, שאבא שלי חושב שאין שום בעיה. הוא מכחיש שיש בעיה. הוא רואה בה סתם אישה עצלנית ומפונקת שרוצה שיעשו הכל בשבילה. המערכת יחסים שלהם קורסת. אין שם כבר אהבה. לא ראיתי את אמא שלי מחייכת מאושר כבר שנים, וזה מדאיג אותי.
אבא שלי לא רוצה להתעסק בזה, לא משנה כמה דיברתי איתו על זה. הוא אומר שהוא עסוק, ושיש לו לחץ בעבודה, ושהוא לא יכול. וכשאני לוחצת, הוא אומר שהוא ידבר איתה. על מה יש לו לדבר איתה? היא צריכה לראות איש מקצוע!
ושום דבר לא קורה...
אמא שלי בן אדם מאוד עקשן. היא בעצמה לא מאמינה בכל הפסיכולוגים והפסיכיאטרים האלה, והיא חושבת שהכל שטויות ושאין לה שום בעיה. היא מתייחסת אליי כאל ילדה קטנה ואין לי שום השפעה עליה.
גם אחים שלי רואים שמשהו לא בסדר עם אמא, שלחתי אותם לשוחח עם אבא - כי רק לו יש את הכוח לגרור אותה לאיש מקצוע. אבל לא קורה שום דבר.
אני מרגישה שהידיים שלי כבולות, ושהמצב עלול רק להדרדר... ואני דואגת לה מאוד.
מצד אחד אני כועסת עליה שהיא לא דמות אימהית בחיי ובחיי האחים שלי, ושהיא כל הזמן בחדר ולא עושה כלום. אני כועסת עליה שהיא מתנהגת בכזו חוסר אחריות. למה היא הביאה 5 ילדים לעולם אם היא לא רוצה לדאוג להם עכשיו? אני היחידה שמטפלת בבית, מסדרת, מנקה, מבשלת.
מצד שני, אני מבינה שקיימת פה איזושהי בעיה, שזה לא אמור להיות ככה, ושזה לא היה ככה בעבר, ואני רוצה לתקן - לפחות בשביל האחים הקטנים שלי, שתהיה להם אמא!
היא בחורה צעירה, בת 45, ויש לה חצי מהחיים לפניה! אני רוצה שתהנה, ושיהיה לה טוב...
מה אני יכולה לעשות?
למי אני יכולה לפנות? איך אני יכולה לעזור לאמא שלי?
