עזרה לאמא המתקשה
שלום לכולם (שוב)..
משתתפת סמויה כבר מספר שנים ואפילו העזתי ושלחתי שאלות בעבר אך הפעם אבקש עזרה אמיתית.
בני בן שבע וחצי כנראה עם טוראט - רוב הסימנים שם , רופאת ילדים אבחנה ולפי הקריטריונים הוא בהחלט שם.
בתקופה האחרונה הטיקים החריפו מאוד ואיתם עלה מפלס החרדה שלי לרמות כמעט קיצוניות.
קשה לי מאוד להתמודד ולהשלים עם המצב ואני שרוייה במין אבל מתמשך המלווה בחרדות ועצב בלתי נסבלים המפריעים לתפקוד המשפחתי התקין וכמובן לבריאותי שלי.
ניסיתי פסיכולוגית קלינית במשך תקופה ארוכה, לאחר מכן עברתי לפסיכותרפיה וכמובן כדורים אך אני מרגישה שאני עדיין רחוקה מאוד מקבלה והשלמה. ברור לי שהרבה אמהות עברו תקופה לא קלה אך האם תקופה זו יכולה להתמשך ללא סוף???? מתי ואיך תבוא ההשלמה וקבלת הילד כפי שהוא? מתי אפסיק לראות רק את הטיקים ולהתבייש בהם ואתחיל לראות את כל הדברים היפים שבילד האינטיליגנט, היפה והיצירתי שלי? עד מתי אאמלל את עצמי ואחלום על ניסים ונפלאות ואפסיד את ילדותו של בני?
הילד תלמיד נהדר, קיבל תעודת הצטיינות בסוף השנה ובמקום לשמוח ולהתגאות חיפשתי תירוצים איך לא להגיע לטקס ולהתמודד עם המבטים.
ברור לי שהטיפול כרגע חייב להתמקד בי, למען הילד ולמען המשפחה כולה אך אין לי מושג האם אצליח לעבור את התקופה הקשה הזו ולהיות חזקה וסופר חיובית ותומכת כמו כל האמהות הנהדרות בפורום הנפלא הזה.
אשמח מאוד לקבל תגובות ועצות ושוב - המון תודה לכולכן. אתן נפלאות
שלום לכולם (שוב)..
משתתפת סמויה כבר מספר שנים ואפילו העזתי ושלחתי שאלות בעבר אך הפעם אבקש עזרה אמיתית.
בני בן שבע וחצי כנראה עם טוראט - רוב הסימנים שם , רופאת ילדים אבחנה ולפי הקריטריונים הוא בהחלט שם.
בתקופה האחרונה הטיקים החריפו מאוד ואיתם עלה מפלס החרדה שלי לרמות כמעט קיצוניות.
קשה לי מאוד להתמודד ולהשלים עם המצב ואני שרוייה במין אבל מתמשך המלווה בחרדות ועצב בלתי נסבלים המפריעים לתפקוד המשפחתי התקין וכמובן לבריאותי שלי.
ניסיתי פסיכולוגית קלינית במשך תקופה ארוכה, לאחר מכן עברתי לפסיכותרפיה וכמובן כדורים אך אני מרגישה שאני עדיין רחוקה מאוד מקבלה והשלמה. ברור לי שהרבה אמהות עברו תקופה לא קלה אך האם תקופה זו יכולה להתמשך ללא סוף???? מתי ואיך תבוא ההשלמה וקבלת הילד כפי שהוא? מתי אפסיק לראות רק את הטיקים ולהתבייש בהם ואתחיל לראות את כל הדברים היפים שבילד האינטיליגנט, היפה והיצירתי שלי? עד מתי אאמלל את עצמי ואחלום על ניסים ונפלאות ואפסיד את ילדותו של בני?
הילד תלמיד נהדר, קיבל תעודת הצטיינות בסוף השנה ובמקום לשמוח ולהתגאות חיפשתי תירוצים איך לא להגיע לטקס ולהתמודד עם המבטים.
ברור לי שהטיפול כרגע חייב להתמקד בי, למען הילד ולמען המשפחה כולה אך אין לי מושג האם אצליח לעבור את התקופה הקשה הזו ולהיות חזקה וסופר חיובית ותומכת כמו כל האמהות הנהדרות בפורום הנפלא הזה.
אשמח מאוד לקבל תגובות ועצות ושוב - המון תודה לכולכן. אתן נפלאות
