אז זהו...
שזה לא בדיוק הפורום המתאים. זהו פורום משחקי תפקידים מונחים או שולחניים או מבוססי שיטה - שאת מוזמנת לקרוא עליהם בקישורי הפורום. אבל אם כבר שאלת אז הנה 3 רעיונות: אישה מבוגרת ערירית וילדת רחוב בתחנת אוטובוס.הילדה מאוד רוצה למצוא בית חם ואמא שתטפל בה, והאישה המבוגרת מאוד לא רוצה להכניס ילדה זרה לחיים שלה. הילדה יושבת בתחנה. האישה מגיעה זמן קצר אח"כ, מתיישבת, ושתיהן שותקות. הילדה מתרגשת מההזדמנות שלה ומחפשת נואשות דרך לשבור את הקרח. ילדה: "מה השעה?!" אישה (מופתעת. מביטה באיטיות בשעון היד שלה): ארבע ועשרים... ילדה (מהנהנת): "תודה" (חושבת על איך להמשיך) "...זה שעון ממש יפה!" אישה (מופתעת ואז מחייכת): "תודה רבה". ילדה: "גם לאמא שלי היה כזה..." אישה: (ללא עניין ועם רצון ברור לסיים את השיחה) "באמת.." ילדה: "כן! היא היתה הולכת איתו.... וכו' וכו'". הסוף לשיקולכן. שתי זקנות ששונאות אחת את השניה יושבות על ספסל בבית אבות מתנצחות למי יש בן מוצלח יותר עם משפחה טובה יותר שאוהב אותן יותר. חנה יושבת על ספסל אחרי ארוחת הבוקר. זמן קצר אח"כ מגיעה מרים עם ההליכון(/כיסא דמוי הליכון אם אין לכן) בהליכה איטית עד מוות. באמצע הדרך לספסל היא עוצרת ופונה לחנה בנימה מדושת עונג ושימחה לאיד... מרים: "שלום חנה" חנה (בקרירות): "שלום שלום" מרים (מתקדמת באיטיות אימתנית עוד אל הספסל ונעצרת ממש לידו): "אפשר לשבת?" חנה (בחוסר רצון גלוי): "נו בבקשה". מרים: "תודה רבה" (זזה שעה מההליכון לישיבה על הספסל). "הבן שלי ביקר אותי עכשיו" חנה: "אה כן?" מרים: "נו בטח. עם אישתו - שתחיה" חנה: "אמן". מרים: "הוא רופא". חנה (רק כי הנימוס מחייב): "מה באמת?" מרים: "נו בטח. הוא ואשתו, שתחיה מגיעים כל שבוע. והיא מביאה לי עוגות". חנה: (רק כי הנימוס מחייב): "מה באמת?" מרים: "נו בטח." חנה: " הבן שלי ביקר אותי אתמול." מרים: "מה באמת?" חנה: "נו בטח. הוא עו"ד בארצות הברית. עכשיו מבקר בארץ עם אשתו והילדים" מרים: "מה באמת?" חנה: "נו בטח." מרים: "אז בטח אין לו הרבה זמן לבוא לבקר..." וכו'... הן ממשיכות לספר, להתנצח ולהגזים על משכורות ענק פיקטיביות ומתנות שהבנים שלהן קנו והילדים של מי חמודים יותר וכו'... הסוף - כרצונכן. בחורה נאבקת בעצמה לא להתקשר לבחור שיצאה איתו בלילה הקודם. אחת מכן תשחק את הבחורה שנורא רוצה להתקשר והשניה את "קול ההגיון" שנורא רוצה שהבחורה לא תתקשר כדי שלא תצא "נלהבת מדי". הבחורה יושבת על כיסא מול שולחן ועליו טלפון. ההגיון יושבת על כיסא קצת מאחוריה - מעבר לכתף שלה. (שתיהן עם הפנים לקהל כל הזמן, כמובן). בחורה (אחרי המתנה חסרת סבלנות של כמה שניות): "הוא לא מתקשר!" הגיון: "הוא יתקשר. תרגעי כבר." (ממתינות) בחורה: "הוא עדיין לא התקשר". הגיון: "הוא יתקשר, תרגעי כבר! אל תחכי ליד הטלפון - זה פאתטי!" בחורה: "טוב... צודקת..." מסתכלת לימינה - מחפשת משהו לעשות. ואז מסתכלת שוב על הטלפון כמה שניות. "מה אם הוא איבד את המספר...?" הגיון: "הוא לא איבד את המספר שלך." בחורה: "ומה אם כן? והוא לא יתקשר יותר לעולם?" הגיון: "הוא לא איבד את המספר שלך! הוא משחק אותה קשה להשגה, ואת הולכת לשחק במשחק איתו הזה ולנצח אותו!" בחורה: "טוב... צודקת....." (מחפשת משהו לעשות ומסתכלת שוב על הטלפון). "אבל איך את יודעת שהוא לא איבד את הזמבספר שלי?" ...וכו'....
