עונת המשחקים.
והנה החלה עונת המשחקים. אני רואה אותך בבית קפה, את שולחת לי מבטים. כשהיינו יחד לא הבטת בי בצורה כזאת כמו שאת מביטה בי כשאנחנו במקרה נפגשות. את משחקת אותה פגועה, כשקשה לך, ואילו אני לא מפסיקה לחייך, דואגת שכל בית הקפה ישמע כמה אני מאושרת. אני צוחקת בקולי קולות ושוב זוכה למבט הזה שלך. אני מחייכת אליך, את קמה ממושבך ומתהלכת לכיווני. אני עוד חושבת על מה להגיד לך ואיך התנהג ואת כבר מולי, מרחק מטרים ספורים ממני. בפעם האחרונה שהיינו כל כך קרובות את אמרת לי שלום ולא להתראות. את מביטה בי, מחייכת חיוך מאולץ ושואלת אותי לשלומי. אני בסדר, מעולה! מה איתך? נחמד. נחמד, אני חושבת לעצמי, כנראה מצבך לא טוב. חלק קטן ממני שמח לשמוע שרק נחמד לך, וההזיות שבי החלו לפעול והשתלטו על המחשבות שלי, שקשה לך שאת מתחרטת שאת עדיין אוהבת, בחלק הזה צעקתי עליה שתשתוק, ההזיה שלי. היא עומדת מולי ואם אני ממש אתאמץ ואחדד את כל חושיי אוכל להריח את הריח שלה. הריח המוכר והכל כך משכר שלה. אני בוחרת להמשיך בפארסה הזאת שנקראת החיים שלי. היא אומרת שהיא שמחה. ואני לא כל כך הבנתי. שמחה על מה? שאת מאושרת. היא ענתה בחיוך. ידעתי שהחיוך שלה אמיתי כי גם עיניה חייכו, ויצרו לה קמטים קטנים בצידי העיניים. ואת? אני שואלת. את מאושרת? היא שתקה לכמה רגעים שהיו נראים לי כמו נצח. העיניים שלה חשבו, עד שלבסוף ענתה, מנסה להיות. לא הייתי מוכנה לתשובה שלה, היא הפתיעה אותי בכנות שלה. מצליח לך? אני ממשיכה בשאלות, רוצה למצות את רגע הכנות שלה עד הסוף. בינתיים לא כל כך. ואת? הפעם היא שאלה. עד כמה את באמת מאושרת? עד כמה שאפשר. יריתי לכיוונה. אומנם המשפט יצא מהפה שלי, אבל לא מתוכי. לא הצלחתי להאמין לעצמי גם אם אמרתי את זה בקול. ונראה לי שגם היא לא כל כך האמינה. היה נוח לשתינו לשתף פעולה במשחק הזה. לא לשאול יותר מדי שאלות, רק שרגעי השקט בינינו ידברו בעצמם. העיניים שלה ננעצו בעיניי לכמה שניות ,הרשיתי לעצמי לשוטט בעיניים שלה, להרגיש את החמימות שהיא מקרינה רק מעצם הנוכחות שלה. לא פלא שקר לי מאז שהיא עזבה. היא הוציאה אותי מתוכה כשאמרה שהיא חייבת ללכת. לכי. עניתי לה. דה ז'ה וו מטורף תקף אותי כשהיא אמרה את המשפט הזה. ניערתי את ראשי בניסיון להעיף את הזיכרון הזה ממני. אבל הדה ז'ה וו נמשך, ואפילו ידעתי את סיום המשחק בינינו. היא עזבה. לא לפני שאיחלה לי בהצלחה ושהיה טוב לראות אותי. בחרתי שלא לענות לה ולגרום לה להסתפק רק בהנהון שלי. הניצחון הקטן שלי במשחק ביננו. עד הפעם הבאה.
והנה החלה עונת המשחקים. אני רואה אותך בבית קפה, את שולחת לי מבטים. כשהיינו יחד לא הבטת בי בצורה כזאת כמו שאת מביטה בי כשאנחנו במקרה נפגשות. את משחקת אותה פגועה, כשקשה לך, ואילו אני לא מפסיקה לחייך, דואגת שכל בית הקפה ישמע כמה אני מאושרת. אני צוחקת בקולי קולות ושוב זוכה למבט הזה שלך. אני מחייכת אליך, את קמה ממושבך ומתהלכת לכיווני. אני עוד חושבת על מה להגיד לך ואיך התנהג ואת כבר מולי, מרחק מטרים ספורים ממני. בפעם האחרונה שהיינו כל כך קרובות את אמרת לי שלום ולא להתראות. את מביטה בי, מחייכת חיוך מאולץ ושואלת אותי לשלומי. אני בסדר, מעולה! מה איתך? נחמד. נחמד, אני חושבת לעצמי, כנראה מצבך לא טוב. חלק קטן ממני שמח לשמוע שרק נחמד לך, וההזיות שבי החלו לפעול והשתלטו על המחשבות שלי, שקשה לך שאת מתחרטת שאת עדיין אוהבת, בחלק הזה צעקתי עליה שתשתוק, ההזיה שלי. היא עומדת מולי ואם אני ממש אתאמץ ואחדד את כל חושיי אוכל להריח את הריח שלה. הריח המוכר והכל כך משכר שלה. אני בוחרת להמשיך בפארסה הזאת שנקראת החיים שלי. היא אומרת שהיא שמחה. ואני לא כל כך הבנתי. שמחה על מה? שאת מאושרת. היא ענתה בחיוך. ידעתי שהחיוך שלה אמיתי כי גם עיניה חייכו, ויצרו לה קמטים קטנים בצידי העיניים. ואת? אני שואלת. את מאושרת? היא שתקה לכמה רגעים שהיו נראים לי כמו נצח. העיניים שלה חשבו, עד שלבסוף ענתה, מנסה להיות. לא הייתי מוכנה לתשובה שלה, היא הפתיעה אותי בכנות שלה. מצליח לך? אני ממשיכה בשאלות, רוצה למצות את רגע הכנות שלה עד הסוף. בינתיים לא כל כך. ואת? הפעם היא שאלה. עד כמה את באמת מאושרת? עד כמה שאפשר. יריתי לכיוונה. אומנם המשפט יצא מהפה שלי, אבל לא מתוכי. לא הצלחתי להאמין לעצמי גם אם אמרתי את זה בקול. ונראה לי שגם היא לא כל כך האמינה. היה נוח לשתינו לשתף פעולה במשחק הזה. לא לשאול יותר מדי שאלות, רק שרגעי השקט בינינו ידברו בעצמם. העיניים שלה ננעצו בעיניי לכמה שניות ,הרשיתי לעצמי לשוטט בעיניים שלה, להרגיש את החמימות שהיא מקרינה רק מעצם הנוכחות שלה. לא פלא שקר לי מאז שהיא עזבה. היא הוציאה אותי מתוכה כשאמרה שהיא חייבת ללכת. לכי. עניתי לה. דה ז'ה וו מטורף תקף אותי כשהיא אמרה את המשפט הזה. ניערתי את ראשי בניסיון להעיף את הזיכרון הזה ממני. אבל הדה ז'ה וו נמשך, ואפילו ידעתי את סיום המשחק בינינו. היא עזבה. לא לפני שאיחלה לי בהצלחה ושהיה טוב לראות אותי. בחרתי שלא לענות לה ולגרום לה להסתפק רק בהנהון שלי. הניצחון הקטן שלי במשחק ביננו. עד הפעם הבאה.