עונשה של בדידות
סיפור מצמרר על בחור שנשבה במעגל הבדידות. א. הגיע לביתו בשעת צהרים מוקדמת. על השולחן המתין לו מכתב. הוא פתח את המכתב, וגילה בתוכו דף קצר, שתוכנו היה הזמנה לבית משפט. וכך נאמר בהודעה: אל מר א. שלום רב הנך מוזמן ביום רביעי הקרוב בשעה 10:00 אל בית המשפט לענייני בדידות, לצורך ברור בעניינך. בכבוד רב, ב. צוקר, שמש בית הדין בפינה הימנית העליונה של ההזמנה, צוינה כתובתו של בית המשפט ומספר הטלפון. א. התקשר אל המספר. לאחר רגע ענה לו קול של מזכיר זקן, שאישר לו את דבר המשפט. "מדוע אני צריך להישפט?" שאל א. את הזקן, אך זה האחרון, מלמל משהו כמו ש"כשהוא יבוא הוא כבר יבין" וסגר את הטלפון. ביום רביעי בשעה 10:00 בבוקר הגיע א. אל בית המשפט. זה היה מבנה קטן, ובחוץ הייתה גינה קטנה. שומר במכנסי ג'ינס ומשקפי שמש ישב על כסא נוח והשתזף בשמש. א. הראה לו את ההזמנה, ונכנס פנימה. הוא הגיע אל דלפק קטן, שמאחוריו ישב איש זקן. המזכיר ככל הנראה, אולי המזכיר שאתו דיבר. "שלום לך" פנה אליו א. "לפני מספר ימים קיבלתי הזמנה אל בית המשפט הזה". המזכיר הנהן בראשו לאות הסכמה. "להיכן אני אמור ללכת בדיוק?" שאל א., תוך כדי שהוא מציג את ההזמנה שקיבל בדואר. הזקן לא ענה, הוא רק נטל את ההזמנה, והקריב אותה אל עיניו כדי להטיב לראות. "אתה א.?" שאל. "כן" ענה א., קולו של הזקן היה אותו קול של המזכיר שאתו דיבר. "ישר עד הסוף ושמאלה, אולם 43, אבל כעת יש שם משפט, תמתין בחוץ עד שיקראו לך להיכנס, יש שם ספסל לשבת". "תודה" אמר א. . הזקן החזיר לו את הזמנה, וא. פנה אל האולם. המשפט שהיה שם נגמר, כך שהוא לא נאלץ להמתין. א. נכנס אל חדר גדול שנראה כמו אולם משפטים קטן. שופט שמן וגבוה, ישב בכורסתו, ולידו ישבה מזכירה אל מול מחשב, ומאחורי א., ממול לשופט ולמזכירה, עמד שומר. "אתה א.?" שאל השופט. "כן" השיב א. . "אתה בן 22 אני מבין?" נכון, אישר א. "ובכן א., לפי הידע שבידנו אתה אדם מאוד מאוד בודד וסגור, כבר כמה שנים שאתה לא מתפקד ואין לך בכלל חברים. האם זהו אכן מצבך?" "כן, זהו לצערי הרב מצבי", אמר א. . השופט המשיך. "לפי הידוע לנו א., פנית לטיפולים פסיכיאטרים ופסיכולוגים ונטשת אותם במהירות כי לא חשבת שהם יעזרו לך. זה חמור מאוד!" "אבל הם באמת לא יכולים לעזור לי", ענה א. . "מדוע אתה חושב כך?" שאל השופט. "כי הבעיה שלי בעיקרון היא חוסר ביטחון עצמי חריף, ואני ראיתי שהם לא יכולים לעזור לי, חוץ מזה שגם להורי אין מספיק כסף לטיפולים" "ובכן," קבע השופט, "אתה מסרב לפנות לטיפול, דבר שהופך אותך לפושע בדידותי. אני מאשים אותך בבדידות ובסגירות כלפי החברה האנושית, ובחוסר תפקוד שמזיק לך ולחברה. כדי לאפשר לך לשוב למוטב, אני נותן לך כחודשיים של הארכת זמן שבהם תוכל לטפל בעצמך ולשבור את מעגל הבדידות ואז בית המשפט ידון שנית בעניינך". "המשפט נסגר" סיכם השופט ודפק קלות בפטישו. א. חזר הביתה והתחפר במיטתו. הוא היה עצוב והוא לא ידע כיצד הוא יוכל לשפר את מצבו. הוא כיסה את ראשו ואת גופו החלש והרזה, הדקיק, בשמיכת הפוך הישנה שלו, וחשב על המשפט. גם בימים הבאים הוא המשיך לישון, להסתגר, ולא לתפקד, ולא בגלל שהוא לא רצה, אלא בגלל שהוא לא היה יכול. מדי פעם הוא היה הולך בשליחות אמו אל המכולת וקונה מעט מצרכים וחוזר הביתה, אלה היו חייו. לפעמים הוא היה בוכה בשקט בינו לבין עצמו, אך הוא כבר התרגל והשלים עם חיי הבדידות שלו, ורק בזכות עצבי הברזל החזקים שלו לא יצא א. מדעתו ולא השתגע. כעבור חודשיים, שוב הגיעה הזמנה אל א. מבית המשפט. א. הגיע לשם בנקל, ותכף נכנס אל אולם בית הדין. "שלום" בירך אותו השופט. א. הנהן בראשו ומלמל "שלום" חלוש, ספק אל עצמו ספק אל השופט. "ובכן" פתח השופט בקולו הרם, "אני רואה שלא עשית דבר כדי לשפר את מצבך והוספת לחיות עוד חודשיים של חיי בדידות מזיקים ולא לגיטימיים." "לא הייתה לי בררה" לחש א., "איני יכול לעשות דבר". "טוב", אמר השופט, "לפי הראיות שבידי בית המשפט, אתה אדם מיואש, שמאס בחייו. האמנם כן?" "לא יודע" אמר א. ביובש, הוא התבייש לומר כן. השופט רמז לשומר שעמד מאחור, וזה הוציא את א. מהאולם, והושיב אותו בחדר אחר, בקצה המסדרון. על דלת החדר היה שלט קטן שעליו נכתב "חדר בודדים". בחדר היו חוץ מא. עוד שני אנשים נוספים שישבו והמתינו, אחד מהם היה אדם נמוך ומבוגר כבן 40 שחזות פניו האומללה העידה על עצבות וייאוש עמוק, השני היה בחור עם כיפה סרוגה כבן 23 שישב סגור בתוך עצמו. א. התיישב לידם, ואז השומר שליווה אותו סגר את הדלת. לאחר מכן חזר השומר אל אולם הדיונים, ואז השופט החל להקריא את פסק דינו של א. . כעבור כמחצית השעה בערך, נלקח א. ע"י שני שומרים אחרים אל חדר קטן. בחדר, במרכזו, עמד שולחן פלסטיק עגול, ולידו עמדו שני כסאות פלסטיק דומים. בפינה שליד הדלת היה מטבחון קטן, ומקרר מיני, החדר עצמו נראה בעיני א. כמו חדר מנוחה של השומרים. השומרים הושיבו את א. על אחת הכיסאות, ואחד מהם, אחז בראשו של א., היטב אותו כלפי מעלה וביקש מא. לפתוח את פיו. א. ציית. לאחר מכן, מזג השומר השני בזהירות את תכולתה של כוס פלסטיק חד פעמית אל תוך פיו הפתוח של א. . לנוזל היה טעם של רעל, ככה א. חשב בל אופן, אם כי היה זה ללא ספק רעל מאוד מתוק, אולי טעם מסטיק. לאחר דקות ספורות נפח א. את נשמתו, גזר הדין בוצע, והתיק שהוגש כנגד א. באשמת בדידות, נסגר. האם עונשו של אדם בודד הוא מוות? האם אדם שנמצא במעגל של בדידות וסגירות נמצא שם בגלל מחשבותיו, מעשיו ואולי זה בגלל שאין הוא יכול להתחבר לחברה שבה הוא נמצא? איך יוצאים ממעגל הבדידות הנוראי הזה? האם אדם שנמצא כל הזמן בבדידות ואינו מוכן לצאת ממנה, האם בכלל יש איזשהיא משמעות לחייו, אם הוא כל הזמן דואג לעצמו ולצרכיו? אגב, אני חדשה בפורום, נכנסתי לפה במקרה והנושאים בפורום נורא סיקרנו אותי ודרכי המחשבה של חברי הפורום מאוד עיניינו אותי. אני מקווה שתוכלו שדרך הסיפור תוכלו לפתור לי חלק מהשאלות,לסדר לי קצת את הראש...
סיפור מצמרר על בחור שנשבה במעגל הבדידות. א. הגיע לביתו בשעת צהרים מוקדמת. על השולחן המתין לו מכתב. הוא פתח את המכתב, וגילה בתוכו דף קצר, שתוכנו היה הזמנה לבית משפט. וכך נאמר בהודעה: אל מר א. שלום רב הנך מוזמן ביום רביעי הקרוב בשעה 10:00 אל בית המשפט לענייני בדידות, לצורך ברור בעניינך. בכבוד רב, ב. צוקר, שמש בית הדין בפינה הימנית העליונה של ההזמנה, צוינה כתובתו של בית המשפט ומספר הטלפון. א. התקשר אל המספר. לאחר רגע ענה לו קול של מזכיר זקן, שאישר לו את דבר המשפט. "מדוע אני צריך להישפט?" שאל א. את הזקן, אך זה האחרון, מלמל משהו כמו ש"כשהוא יבוא הוא כבר יבין" וסגר את הטלפון. ביום רביעי בשעה 10:00 בבוקר הגיע א. אל בית המשפט. זה היה מבנה קטן, ובחוץ הייתה גינה קטנה. שומר במכנסי ג'ינס ומשקפי שמש ישב על כסא נוח והשתזף בשמש. א. הראה לו את ההזמנה, ונכנס פנימה. הוא הגיע אל דלפק קטן, שמאחוריו ישב איש זקן. המזכיר ככל הנראה, אולי המזכיר שאתו דיבר. "שלום לך" פנה אליו א. "לפני מספר ימים קיבלתי הזמנה אל בית המשפט הזה". המזכיר הנהן בראשו לאות הסכמה. "להיכן אני אמור ללכת בדיוק?" שאל א., תוך כדי שהוא מציג את ההזמנה שקיבל בדואר. הזקן לא ענה, הוא רק נטל את ההזמנה, והקריב אותה אל עיניו כדי להטיב לראות. "אתה א.?" שאל. "כן" ענה א., קולו של הזקן היה אותו קול של המזכיר שאתו דיבר. "ישר עד הסוף ושמאלה, אולם 43, אבל כעת יש שם משפט, תמתין בחוץ עד שיקראו לך להיכנס, יש שם ספסל לשבת". "תודה" אמר א. . הזקן החזיר לו את הזמנה, וא. פנה אל האולם. המשפט שהיה שם נגמר, כך שהוא לא נאלץ להמתין. א. נכנס אל חדר גדול שנראה כמו אולם משפטים קטן. שופט שמן וגבוה, ישב בכורסתו, ולידו ישבה מזכירה אל מול מחשב, ומאחורי א., ממול לשופט ולמזכירה, עמד שומר. "אתה א.?" שאל השופט. "כן" השיב א. . "אתה בן 22 אני מבין?" נכון, אישר א. "ובכן א., לפי הידע שבידנו אתה אדם מאוד מאוד בודד וסגור, כבר כמה שנים שאתה לא מתפקד ואין לך בכלל חברים. האם זהו אכן מצבך?" "כן, זהו לצערי הרב מצבי", אמר א. . השופט המשיך. "לפי הידוע לנו א., פנית לטיפולים פסיכיאטרים ופסיכולוגים ונטשת אותם במהירות כי לא חשבת שהם יעזרו לך. זה חמור מאוד!" "אבל הם באמת לא יכולים לעזור לי", ענה א. . "מדוע אתה חושב כך?" שאל השופט. "כי הבעיה שלי בעיקרון היא חוסר ביטחון עצמי חריף, ואני ראיתי שהם לא יכולים לעזור לי, חוץ מזה שגם להורי אין מספיק כסף לטיפולים" "ובכן," קבע השופט, "אתה מסרב לפנות לטיפול, דבר שהופך אותך לפושע בדידותי. אני מאשים אותך בבדידות ובסגירות כלפי החברה האנושית, ובחוסר תפקוד שמזיק לך ולחברה. כדי לאפשר לך לשוב למוטב, אני נותן לך כחודשיים של הארכת זמן שבהם תוכל לטפל בעצמך ולשבור את מעגל הבדידות ואז בית המשפט ידון שנית בעניינך". "המשפט נסגר" סיכם השופט ודפק קלות בפטישו. א. חזר הביתה והתחפר במיטתו. הוא היה עצוב והוא לא ידע כיצד הוא יוכל לשפר את מצבו. הוא כיסה את ראשו ואת גופו החלש והרזה, הדקיק, בשמיכת הפוך הישנה שלו, וחשב על המשפט. גם בימים הבאים הוא המשיך לישון, להסתגר, ולא לתפקד, ולא בגלל שהוא לא רצה, אלא בגלל שהוא לא היה יכול. מדי פעם הוא היה הולך בשליחות אמו אל המכולת וקונה מעט מצרכים וחוזר הביתה, אלה היו חייו. לפעמים הוא היה בוכה בשקט בינו לבין עצמו, אך הוא כבר התרגל והשלים עם חיי הבדידות שלו, ורק בזכות עצבי הברזל החזקים שלו לא יצא א. מדעתו ולא השתגע. כעבור חודשיים, שוב הגיעה הזמנה אל א. מבית המשפט. א. הגיע לשם בנקל, ותכף נכנס אל אולם בית הדין. "שלום" בירך אותו השופט. א. הנהן בראשו ומלמל "שלום" חלוש, ספק אל עצמו ספק אל השופט. "ובכן" פתח השופט בקולו הרם, "אני רואה שלא עשית דבר כדי לשפר את מצבך והוספת לחיות עוד חודשיים של חיי בדידות מזיקים ולא לגיטימיים." "לא הייתה לי בררה" לחש א., "איני יכול לעשות דבר". "טוב", אמר השופט, "לפי הראיות שבידי בית המשפט, אתה אדם מיואש, שמאס בחייו. האמנם כן?" "לא יודע" אמר א. ביובש, הוא התבייש לומר כן. השופט רמז לשומר שעמד מאחור, וזה הוציא את א. מהאולם, והושיב אותו בחדר אחר, בקצה המסדרון. על דלת החדר היה שלט קטן שעליו נכתב "חדר בודדים". בחדר היו חוץ מא. עוד שני אנשים נוספים שישבו והמתינו, אחד מהם היה אדם נמוך ומבוגר כבן 40 שחזות פניו האומללה העידה על עצבות וייאוש עמוק, השני היה בחור עם כיפה סרוגה כבן 23 שישב סגור בתוך עצמו. א. התיישב לידם, ואז השומר שליווה אותו סגר את הדלת. לאחר מכן חזר השומר אל אולם הדיונים, ואז השופט החל להקריא את פסק דינו של א. . כעבור כמחצית השעה בערך, נלקח א. ע"י שני שומרים אחרים אל חדר קטן. בחדר, במרכזו, עמד שולחן פלסטיק עגול, ולידו עמדו שני כסאות פלסטיק דומים. בפינה שליד הדלת היה מטבחון קטן, ומקרר מיני, החדר עצמו נראה בעיני א. כמו חדר מנוחה של השומרים. השומרים הושיבו את א. על אחת הכיסאות, ואחד מהם, אחז בראשו של א., היטב אותו כלפי מעלה וביקש מא. לפתוח את פיו. א. ציית. לאחר מכן, מזג השומר השני בזהירות את תכולתה של כוס פלסטיק חד פעמית אל תוך פיו הפתוח של א. . לנוזל היה טעם של רעל, ככה א. חשב בל אופן, אם כי היה זה ללא ספק רעל מאוד מתוק, אולי טעם מסטיק. לאחר דקות ספורות נפח א. את נשמתו, גזר הדין בוצע, והתיק שהוגש כנגד א. באשמת בדידות, נסגר. האם עונשו של אדם בודד הוא מוות? האם אדם שנמצא במעגל של בדידות וסגירות נמצא שם בגלל מחשבותיו, מעשיו ואולי זה בגלל שאין הוא יכול להתחבר לחברה שבה הוא נמצא? איך יוצאים ממעגל הבדידות הנוראי הזה? האם אדם שנמצא כל הזמן בבדידות ואינו מוכן לצאת ממנה, האם בכלל יש איזשהיא משמעות לחייו, אם הוא כל הזמן דואג לעצמו ולצרכיו? אגב, אני חדשה בפורום, נכנסתי לפה במקרה והנושאים בפורום נורא סיקרנו אותי ודרכי המחשבה של חברי הפורום מאוד עיניינו אותי. אני מקווה שתוכלו שדרך הסיפור תוכלו לפתור לי חלק מהשאלות,לסדר לי קצת את הראש...
