עונג שבת
מזג האויר בחוץ מבריח אותנו למקום שפוי יותר.
אורזים את עצמנו וחצי בית, נסיעה בדרך המוכרת הזו , שהוא כל כך אוהב את הנוף שלה , והופ- הנה הבריכה.
מתמקמים, מתארגנים ונכנסים אל תוך הקרירות והנעימות.
הבריכה הזו עושה לי נעימים. המקום שם ממוקמת הבריכה עושה גם הוא נעימים. לא סתם אנו חוזרים אליה שוב ושוב.
מסתכלת עליו עומד על קצה הבריכה, מחכה לרגע שיקפוץ פנימה.
יש לו קפיצה יפה כזו , מן חצי עיגול אל תוך המים ואחר כך הוא נעלם לחצי בריכה. בכל פעם שהוא נעלם אל תוך המים לכל כך הרבה זמן - אני תוהה אם הוא טבע שם.
גם אני נכנסת, רגל אחרי רגל, אוספת את הנשימה שלי מחדש בכל סנטימטר עומק. לוקח לי קצת זמן להתמקם מחדש בטמפרטורה אחרת , עם חוקי פיזיקה שונים.
מתרגלת לקלילות של הגוף במים, מניעה את הגוף לאיטי לאורך ולרוחב הבריכה במן עצלות כזו שנצברה לה כל השבוע ויוצאת עכשיו מהגוף אל המים הקרירים.
מתקרבת אליו ואל המבט המשתובב הזה בעיניים שלו. קצת משפריצים אחד על השני , מנסים להפיל אחד את השני (בעיקר הוא אותי) והנה הוא מאחורי תופס את התחתון של בגד הים והופך אותו למן חוטיני שכזה.
מסתכלת סביבי אם יש אנשים (ברור שיש) ואם מישהו רואה (הלוואי שמישהו יראה) אבל הוא בשלו - עומד מאחורי, מרים אותי לגובה שנוח לו , ו... מה האצבע שלו עושה לי בתוך הכוס ?
ברגע הזה כבר לא ראיתי כלום, לא שמעתי כלום, כולי התרכזתי במנגינה הפנימית הזו ביני ובינו.
נשענים על שפת הבריכה , כאילו משוחחים, כשהאצבע שלו עושה בי מעשי כשפים.
ואני? כל מה שרציתי זה עוד ועוד ועוד , שיקח אותי עכשיו לשיחים ויעשה את הכשפים האלו עד תומם.
למזלנו יש מבוגר אחראי אחד ביננו , שהפסיק בזמן והשאיר אותי משתוקקת לעוד.
כל מה שחיכיתי זה בסוף הבלוי , לחזור הביתה להסתגר בחדר להמשיך את מעשי הכשפים.
המתחיל במצווה אומרים לו גמור
מזג האויר בחוץ מבריח אותנו למקום שפוי יותר.
אורזים את עצמנו וחצי בית, נסיעה בדרך המוכרת הזו , שהוא כל כך אוהב את הנוף שלה , והופ- הנה הבריכה.
מתמקמים, מתארגנים ונכנסים אל תוך הקרירות והנעימות.
הבריכה הזו עושה לי נעימים. המקום שם ממוקמת הבריכה עושה גם הוא נעימים. לא סתם אנו חוזרים אליה שוב ושוב.
מסתכלת עליו עומד על קצה הבריכה, מחכה לרגע שיקפוץ פנימה.
יש לו קפיצה יפה כזו , מן חצי עיגול אל תוך המים ואחר כך הוא נעלם לחצי בריכה. בכל פעם שהוא נעלם אל תוך המים לכל כך הרבה זמן - אני תוהה אם הוא טבע שם.
גם אני נכנסת, רגל אחרי רגל, אוספת את הנשימה שלי מחדש בכל סנטימטר עומק. לוקח לי קצת זמן להתמקם מחדש בטמפרטורה אחרת , עם חוקי פיזיקה שונים.
מתרגלת לקלילות של הגוף במים, מניעה את הגוף לאיטי לאורך ולרוחב הבריכה במן עצלות כזו שנצברה לה כל השבוע ויוצאת עכשיו מהגוף אל המים הקרירים.
מתקרבת אליו ואל המבט המשתובב הזה בעיניים שלו. קצת משפריצים אחד על השני , מנסים להפיל אחד את השני (בעיקר הוא אותי) והנה הוא מאחורי תופס את התחתון של בגד הים והופך אותו למן חוטיני שכזה.
מסתכלת סביבי אם יש אנשים (ברור שיש) ואם מישהו רואה (הלוואי שמישהו יראה) אבל הוא בשלו - עומד מאחורי, מרים אותי לגובה שנוח לו , ו... מה האצבע שלו עושה לי בתוך הכוס ?
ברגע הזה כבר לא ראיתי כלום, לא שמעתי כלום, כולי התרכזתי במנגינה הפנימית הזו ביני ובינו.
נשענים על שפת הבריכה , כאילו משוחחים, כשהאצבע שלו עושה בי מעשי כשפים.
ואני? כל מה שרציתי זה עוד ועוד ועוד , שיקח אותי עכשיו לשיחים ויעשה את הכשפים האלו עד תומם.
למזלנו יש מבוגר אחראי אחד ביננו , שהפסיק בזמן והשאיר אותי משתוקקת לעוד.
כל מה שחיכיתי זה בסוף הבלוי , לחזור הביתה להסתגר בחדר להמשיך את מעשי הכשפים.
המתחיל במצווה אומרים לו גמור
