עיקר הגאולה...
בס"ד ובזרה"ק "עיקר הגאולה תלויה באמונה. כי עיקר הגלות הוא רק מחמת חסרון באמונה. כלומר, הגאולה תבוא כאשר בני ישראל יתחזקו באמונה אמיתית, ויאמינו כי כל המתרחש בעולם בכלליות, וכל הקורה עם כל אדם בפרטיות, הן יסורים, חס ושלום, הן רחבות, מקורם בהשגחתו יתברך, ולא מדרך הטבע. ועוד יאמינו, כי כל שמסבב קודשא בריך הוא עם האדם הכל לטובה, כפי המבואר בדברי חכמינו זכרונם לברכה: "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". (ברכות ס': זהר ח"א קפא) - משמע, כי כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה עם עבדיו הוא טובה גמורה, כפי המבואר עוד בכל ספרי האמת, ובפרט בליקוטי הלכות, (הלכות פסח הלכה ט', הלכות מילה הלכה ה', ועוד) כי היסורים שהקדוש ברוך הוא שולח לאדם הם כדי לעוררו משנתו, שישוב מדרך תועים לדרך התורה, דרך האמת, כפי המבואר בליקוטי מוהר"ן (חלק א' סימן ר"ו) על הפסוק (תהילים קיט קעו): "תעיתי כשה אובד" וכפי המבואר בפרוש רש"י על הפסוק (שם צ ג): "תשב אנוש עד דכא, ותאמר שובו בני אדם". שהקדוש ברוך הוא שולח יסורים קשים, רחמנא ליצלן, לאדם, ובאמצעותם הוא מזהירו לשוב מדרכו הרעה! ולהפך, באשר להרחבה - משפיע הקדוש ברוך הוא טובות,לנסות את האדם אם יכיר ויאמין כי הטובות והחסדים הם מהשגחתו הפרטית, או אם חלילה יחשוב כי את הטוב צבר בשל השתדלותו ובחכמתו. עוד יש להאמין, כי כל העובר על מצוה אחת ממצוות התורה, מחמת ליצנות או כפירות, יענש בודאי! הגם שלכאורה נדמה כי עוברי עבירה אינם נענשים, אדרבא, מצליחים הם בכל ענייני העולם הזה, הן בבריאות הגוף, הן בפרנסה, וכיוצא באלה, יש להאמין ולדעת כי הצלחתם של עוברי עבירה אינה אלא נסיון ליראים ולמאמינים האמיתיים, אם יחזיקו ויאחזו עצמם באמת לאמיתה ואף על פי שרואים כי עבירה אינה מזיקה תכף ומיד, ומאידך דרך הישר והאמת אינו מצליח תכף. אבל באמת לא ישא השם יתברך פניו ללצים ולכופרים על עוברם על מצוות התורה ועל ליצנותם ולעגם לאמת ולאמונה האמיתית ולקיום התורה, יענשו בעונשים כבדים, והצלחתם המדומה תתהפך עליהם לצרות ולייסורים, כפי המבואר במזמור שיר ליום השבת (שם צב ח): "בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און, להשמדם עדי עד". - הינו, הצלחתם הרבה של פועלי און היא כדי שיאבדו לנצח. כאשר בני ישראל יגיעו לאמונה, כפי המבואר בסעיף זה, ולו רק קיבוץ אחד בלבד, ודאי תתקרב הגאולה השלימה, כפי המבואר בזוהר הקדוש (זוהר חדש נח כג ע"ג): "בכנישתא חדא" - משמע, אפילו אם רק קיבוץ אחד של אנשים יגיעו לאמונה האמיתית כראוי, מיד תבוא הגאולה בעזרת השם יתברך. גם עיקר הגלות בפרטיות, אשר כל יהודי לחוץ ודחוק בעצבות, בדאגות, בקושיות וספקות ובמרירות בשל הרפתאות חייו השונות, הן בבריאות הגוף, הן בשל פרנסה וכו', הן מצד עצמו, הן מצד בני ביתו וכו', כי כל המתרחש עמו, הן יסורים, הן רחבות, הכל נעשה בהשגחתו הפרטית יתברך, ולא על פי דרך הטבע, ואינו מאמין כי אין עזרה והצלה מיסורים, זולת השם יתברך. וכי באמת לא תועיל שום השתדלות בדרך טבעית, כמבואר בתהילים (קמז י יא): "לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה". הינו, השם יתברך אינו חפץ שיסמכו על סיבות טבעיות, אלא: "רוצה ה' את יראיו, את המיחלים לחסדו" - משמע, כי הוא כביכול חפץ שיאמינו בהשגחתו הפרטית, יבטחו בו ויקוו לחסדו. אך בשל העדר אמונה בהשגחה פרטית, ובשל תלית תקוות בהשתדלות בסיבות טבעיות שלא כרצון ה', אין שום טובה צומחת מכך. וכשזו אינה מושיעה נופלים לעצבות ודאגות ומרה שחורה, שזו הגלות הקשה ביותר, רחמנא לצלן. וכל זה - בשל העדר אמונה בהשגחה פרטית, הינו שלא מבקשים מהשם יתברך ישועה ורחמים בכל ענין שזקוקים לו באמת. אבל באמונה שלימה, כפי המבואר בסעיף זה, נצולים מכל מיני גלויות, הן בכלל הן בפרט, כמבואר בתחילת הסעיף, שעיקר הגאולה - על ידי אמונה."