עוד שלושה ימים...
נגמר החופש של הסמסטר השלישי ואני מתחילה את הסמסטר הרביעי והאחרון. מצד אחד זה היה החופש הכי נוראי שהיה לי אי פעם. ישבתי בבית במשך שבועיים וחצי בבית ולא עשיתי כ-ל-ו-ם.השבועיים וחצי האלה שעומדים להיגמר עוד שלושה ימים גרמו לי להגיע למסקנה הפשוטה ביותר שאני לא מסוגלת בלי חברים. אבל יותר מזה אני לא חושבת שאהיה מסוגלת ללכת לביה"ס בעוד ארבעה ימים, כמה שהחופש היה גרוע הביה"ס עוד יותר גרוע. אני מעדיפה לשבת בבית שנה שלמה ולא לעשות כלום מאשר לראות את הפרצופים של האנשים מביה"ס שלי שאני מתעבת כ"כ. אולי הרסתי לעצמי באיזשהו מקום אבל זו לא אשמתי שחצי מתחומי העניין פה של אנשים הם אלכוהול אלכוהול ושכחתי משהו.. אה כן אלכוהול. אני יודעת שהרבה יגידו שגם בישראל שותים הרבה אלכוהול, תבואו לפה ומצאו את ההבדלים, האוסטרלי המצוי הולך לבר לשתות אלכוהול גם ב-9 בבוקר, 9 בבוקר כוס עמק מי מסוגל לשתות אלכוהול?!?!?! ואלו שאולי אלכוהול זה לא רק מה שמעניין אותם שקועים בחברים שיש להם ולא נראה שמתחשק להם יותר מדי להיות חברותיים או להכיר חברים חדשים, רמת הקרירות פה של אנשים היא מדהימה, הם כ"כ סגורים בחברויות שלהם ולא פתוחים להכיר אנשים חדשים. אז כן באיזשהו שלב נמאס עליי הקטע הזה וזרקתי להם בפרצוף שאני שונאת את המקום הזה ואני רוצה לחזור לישראל. לא אכפת לי הזיוף שלהם הורס אותי במיוחד שכשאמרתי את זה כולם אמרו " מה פתאום? בטח שאנחנו חברים שלך" איזה חברים ואיזה נעליים, כשנוח להם אז הם מדברים איתי ומספרים לי כל מיני שטויות ברגע שכבר לא נוח אז אני אוויר. נמאס לי להרגיש שאני גומי שאפשר למתוח אותו ויותר נמאס לי מהזיוף והצביעות של אנשים פה. החברות הישראליות שלי פה אומרות שלי שלא עשיתי מספיק מאמצים וזה נכון אף פעם לא ניסיתי יותר מדי, במיוחד כשלא הכרתי את האנשים ולא ראיתי איזה טיפוס מסויים שרציתי להתחבר איתו בהתחלה. הייתי שקועה בדיכאון מהעזיבה של הארץ ומה שעניין אותי זה לעשות הכל כדי לחזור בחזרה. ומכל הבולשיט הזה הגעתי למסקנה שניגמרו לי הסיבות לקום בבוקר, העיניים כבר לא רוצות להפתח כי הן רואות רק שחור. הסופי שבוע שעוד פעם היו מעודדים הפכו גם הם למאוסים כי נמאס לי לשבת בבית ולהסתכל על הירח בתקווה שיגיד משהו. אני לא מסוגלת להיות פה פתוחה עם אנשים כמו שאני פתוחה עם חברות שלי בגלל הזיוף הנוראי הזה וגם בגלל האנגלית שלי היא עדיין לא כזאת מושלמת והרבה פעמים הם לא קולטים דברים שאני אומרת כמו שהחברות הקרובות שלי היו קולטות אותם. זה כנראה לא נקלט להם במוח שלא כ"כ קל לי עם האנגלית כמוהם במיוחד שהם לא אנשים חברותיים כ"כ. אני רוצה לארץ, אני רוצה לחברים הטובים שלי שמבינים אותי, אני רוצה להפסיק לשמוע כל הזמן על המסיבות המגניבות שאני מפסידה, אני רוצה להפסיק לחשוב על זה שאילו הייתי עכשיו בארץ הייתי יכולה לבלות כל היום עם חברות ולהכיר עוד אנשים חדשים וחמודים והדבר שאני הכי לא רוצה הוא לקום לביה"ס בעוד ארבעה ימים, אין לי מושג מאיפה להביא את הכוחות הנפשיים ולראות את אותם אנשים שאני כ"כ לא סובלת ואני לא רואה אפילו דרך מוצא איך להתחיל ולהתחבר איתם.
נגמר החופש של הסמסטר השלישי ואני מתחילה את הסמסטר הרביעי והאחרון. מצד אחד זה היה החופש הכי נוראי שהיה לי אי פעם. ישבתי בבית במשך שבועיים וחצי בבית ולא עשיתי כ-ל-ו-ם.השבועיים וחצי האלה שעומדים להיגמר עוד שלושה ימים גרמו לי להגיע למסקנה הפשוטה ביותר שאני לא מסוגלת בלי חברים. אבל יותר מזה אני לא חושבת שאהיה מסוגלת ללכת לביה"ס בעוד ארבעה ימים, כמה שהחופש היה גרוע הביה"ס עוד יותר גרוע. אני מעדיפה לשבת בבית שנה שלמה ולא לעשות כלום מאשר לראות את הפרצופים של האנשים מביה"ס שלי שאני מתעבת כ"כ. אולי הרסתי לעצמי באיזשהו מקום אבל זו לא אשמתי שחצי מתחומי העניין פה של אנשים הם אלכוהול אלכוהול ושכחתי משהו.. אה כן אלכוהול. אני יודעת שהרבה יגידו שגם בישראל שותים הרבה אלכוהול, תבואו לפה ומצאו את ההבדלים, האוסטרלי המצוי הולך לבר לשתות אלכוהול גם ב-9 בבוקר, 9 בבוקר כוס עמק מי מסוגל לשתות אלכוהול?!?!?! ואלו שאולי אלכוהול זה לא רק מה שמעניין אותם שקועים בחברים שיש להם ולא נראה שמתחשק להם יותר מדי להיות חברותיים או להכיר חברים חדשים, רמת הקרירות פה של אנשים היא מדהימה, הם כ"כ סגורים בחברויות שלהם ולא פתוחים להכיר אנשים חדשים. אז כן באיזשהו שלב נמאס עליי הקטע הזה וזרקתי להם בפרצוף שאני שונאת את המקום הזה ואני רוצה לחזור לישראל. לא אכפת לי הזיוף שלהם הורס אותי במיוחד שכשאמרתי את זה כולם אמרו " מה פתאום? בטח שאנחנו חברים שלך" איזה חברים ואיזה נעליים, כשנוח להם אז הם מדברים איתי ומספרים לי כל מיני שטויות ברגע שכבר לא נוח אז אני אוויר. נמאס לי להרגיש שאני גומי שאפשר למתוח אותו ויותר נמאס לי מהזיוף והצביעות של אנשים פה. החברות הישראליות שלי פה אומרות שלי שלא עשיתי מספיק מאמצים וזה נכון אף פעם לא ניסיתי יותר מדי, במיוחד כשלא הכרתי את האנשים ולא ראיתי איזה טיפוס מסויים שרציתי להתחבר איתו בהתחלה. הייתי שקועה בדיכאון מהעזיבה של הארץ ומה שעניין אותי זה לעשות הכל כדי לחזור בחזרה. ומכל הבולשיט הזה הגעתי למסקנה שניגמרו לי הסיבות לקום בבוקר, העיניים כבר לא רוצות להפתח כי הן רואות רק שחור. הסופי שבוע שעוד פעם היו מעודדים הפכו גם הם למאוסים כי נמאס לי לשבת בבית ולהסתכל על הירח בתקווה שיגיד משהו. אני לא מסוגלת להיות פה פתוחה עם אנשים כמו שאני פתוחה עם חברות שלי בגלל הזיוף הנוראי הזה וגם בגלל האנגלית שלי היא עדיין לא כזאת מושלמת והרבה פעמים הם לא קולטים דברים שאני אומרת כמו שהחברות הקרובות שלי היו קולטות אותם. זה כנראה לא נקלט להם במוח שלא כ"כ קל לי עם האנגלית כמוהם במיוחד שהם לא אנשים חברותיים כ"כ. אני רוצה לארץ, אני רוצה לחברים הטובים שלי שמבינים אותי, אני רוצה להפסיק לשמוע כל הזמן על המסיבות המגניבות שאני מפסידה, אני רוצה להפסיק לחשוב על זה שאילו הייתי עכשיו בארץ הייתי יכולה לבלות כל היום עם חברות ולהכיר עוד אנשים חדשים וחמודים והדבר שאני הכי לא רוצה הוא לקום לביה"ס בעוד ארבעה ימים, אין לי מושג מאיפה להביא את הכוחות הנפשיים ולראות את אותם אנשים שאני כ"כ לא סובלת ואני לא רואה אפילו דרך מוצא איך להתחיל ולהתחבר איתם.