אני ביום האזכרה שמתי את השרשרת שלה
כל שנה כל השנה זה היה אצלי שונה, כשהייתי ילדה ממש אימצתי את האמהות של החברות שלי, חיפשתי את האהבה הזו של האמא......................שאיננה אז בלי משים לב רשמתי לה שירים, ביום השנה הייתי שמה את השרשרת שלה, שידעתי שחשובה לה מאוד , היא תמיד הלכה איתה, זו שרשרת שהיא קיבלה מאמא שלה אחרי שגם נפטרה מהמחלה. היו ימים שהייתי הולכת לים לנסות לנשום אוויר ולנקות את הראש וזה היה עוזר, סרטים בקולנוע היו משכיחים את הכאב לשעתיים שלוש....אז מאוד אהבתי ללכת , גם לבד בצהריים , אני חושבת שעד היום מפתיע אותי כמה הדמות שלה ברורה בעיניי,הרי לא התראנו 15 שנה, והיא עדיין לפעמים מבקרת בחלומות, תמיד בריאה ומחייכת..אני חושבת שהאובדן הזה הותיר אותי מאחור בודדה, כי את השם אני לא ממש יכולה לראות ולהרגיש כמו את אמא.. תמיד אמרו לי שהשם הכי קרוב ליתומים. בשנים האחרונות היה מרגיע אותי כשהייתי קוראת תהילים, וגם קראתי פרקיי תהילים על הקבר שלה, ומה עוד היה עוזר?.....לצייר , עשיתי לפניי שנתיים תערוכה והקדשתי אותה לאמא, הרגשתי שאם הייתה בחיים הייתה גאה בי, וסבא - אבא של אמא הגיע מרחוק לפתיחה, היה מרגש, אבל המעגל לא נסגר, אני ממשיכה להיפרד מימני בכל מיני דרכים לא דרכים, אולי זה יעבור כשאני אהיה אמא?
