עוד שאלה

[emem2]

עוד שאלה

יש סיבה מיוחדת ששלומי כבר לא מבצע בשום הופעה את 'המנון לאהבה'?

 

[MikMercury]

שלומי התייחס לזה

כשהתארח ב-ynet בספטמבר שעבר. השאלה: "בתקופת הופעות אחה"צ ב"בארבי" היית מבצע את קורין אלאל מבצעת אידית פיאף ב"המנון לאהבה". זה שיר מדהים והביצוע שלך מדהים אפילו יותר. אשמח מאוד אם תחזור לבצע אותו בהופעות שלך." התשובה של שלומי: "היתה תקופה שזה היה השיר שהכי רציתי ונהניתי לבצע בהופעה. ואז זה נגמר. לא לגמרי ברור לי למה, אני מעריץ את השיר הזה ומחכה ליום שבאמת ארצה לשיר אותו ואז אעשה זאת שוב." גם אני מחכה..

 

[emem2]

מוזר...

תודה

 

[מפתח ס ו ל]

רק מראה כמה הוא אמיתי,

ולא יופיע עם שיר שהוא לא נהנה ממנו.

 

[להלה לאנד]

הוא ביצע אותו..

עם קורין אלאל אתמול באלפנט

 

[MikMercury]

כיף לשמוע!

טוב, עברה כמעט שנה מאז האירוח ההוא, אולי השתנה משהו. חוץ מזה, הייתה שם קורין אלאל שהשיר נכלל במופע ובאלבום שלה "שפת אמי", וערן צור שביצע את השיר יחד עם שלומי ב"הוא והוא"... למה לפספס כזו הזדמנות?

לגבי תמונות, חיפשתי קצת ועדיין לא מצאתי. אם אמצא אציין את זה כאן, וכמובן שכל מי שמוצא מוזמן לעשות זאת. ובאותו עניין, קטע ששלומי כתב ונדמה לי שפורסם בעיתון תל אביב אחרי פטירתו של אהוד מנור (12.4.2005) שתרגם את השיר: "אהוד היקר, לפני ארבעה ימים פתחתי באקראי את הרדיו ומיד קולך בקע ממנו. אמרת "מעברו השני של דבר המפרסם מחכה לנו ג'ורג' גרשווין." אני זוכר שחשבתי שזה יפה, שכבר לא אומרים "דבר המפרסם" ובטח שלא "עברו השני" ובטח ובטח שלא משמיעים גרשווין ברדיו. חשבתי על הרוך שלך שאף פעם לא מתעייף ועל טוב הלב שלך. חשבתי והמשכתי הלאה. יומיים אחר כך נודע לי שנפטרת. אני פותח את הרדיו ומאזין לים השירים הנשפך מכל התחנות. "אגדה יפנית", "אני אוהב אותך, לאה", "השוטר אזולאי", "קפה אצל ברטה", "עד סוף הקיץ", "ברית עולם", "ימי בנימינה". רשימה חלקית ביותר. כמה יופי וכמה תום. אתה אמנם האבא של המלים, אבל גם של המנגינות שהן ביקשו. זה לא יכול להיות מקרי שכל כך הרבה מוסיקה יפה חוברה למלותיך. אין "מקרים" בהיקפים כאלה. לא ידעתי שכתבת את "בשנה הבאה", אולי השיר שהכי מרגש אותי בשפה העברית. אף פעם לא בררתי מי כתב אותו כיוון שלא באמת הבנתי שמישהו כתב אותו - הוא פשוט היה שם מאז שאני זוכר את עצמי. תמיד דמיינתי (לא במודע) את ה"מרפסת" בשיר כמרפסת של סבתי ז"ל ברחוב רופין. אתה בטח חשבת על בנימינה ולכל מי ששומע את השיר ודאי יש את המרפסת שלו. אתה אכן פתי של נוסטלגיה, אבל השיר הזה הוא הישג גם בשבילך. שיר נוסטלגי בזמן עתיד. נפגשנו פעמים ספורות ותמיד הרגשתי צורך מוזר להגיד לך שאני אוהב אותך, או ליתר דיוק שאתה אהוב. כמובן שלא עשיתי את זה. כמובן שחבל. אני חושב שלא רק בי עוררת את הצורך הזה. היה בך משהו דורש חיבוק. בימים האחרונים אני חושב שקיבלת אותו. כבר שנתיים שאני נוהג לסיים כל הופעה בשיר "המנון לאהבה" של אדית פיאף בתרגומך היפה. היא כתבה אותו לגבר שלה שנהרג בתאונת מטוס. השורה האחרונה בשיר כפי שתרגמת - "אהבה למוות יכולה". אני מקווה שהדי האהבה העצומה שהשארת אחריך מגיעים אליך שם למעלה וממתיקים לך, אם לא לנו, את המוות המוקדם הזה. שלך, שלומי שבן"