בקנה מידה מקומי הסכסוך נראה נוראי
אבל בקנה מידה כללי אין מדובר כאן במשהו יוצא דופן. תורכיה ויוון מסוכסכות אלפי שנים (עוד מימי סוקרטס - אלפי שנים לפני הספירה). הסכסוך הרוסי צ'צ'ני בן 300 שנה. באירופה 2000 שנות סכסוך של כולם בכולם גבו מאות אם לא אלפי מיליוני קורבנות. מלחמות יפן נגד סין וקוראה גבו עשרות מיליוני קורבנות, שיעבוד, טרנספרים, השמדות עם ומה לא. מאידך הסכסוך ערבי-יהודי בסך הכל ב-100 שנה וגבה אולי 20,000 קורבנות לכל אורכו. ומלבד 3 היתפרצויות גדולות בהם אשמות בעיקר מדינות שכנות ולא תושבי הארץ, הלחימה מתאפיינת באיפוק מרשים "פיגוע - פעולת תגמול - רגיעה". קשה לראות את זה כך כשאתה ממש בתוך זה, אך בראיה ארוכת טווח שני הצדדים ראויים לפרס נובל על "סובלנות הדדית". ובאשר לעתיד, העולם המוסלמי מתחיל להיגזר לשני חלקים. חלקו הגדול נמשך אל המערב ולעט לעט מתחילים ניצנים של ביקורת עצמית ושל ראיית הסכסוך מנקודה אובייקטיבית יותר (ואוהדת ישראל) להופיע גם אצל ערבים שהיגרו או נולדו במערב (ביעיקר באיטליה וארה"ב). והחלק השני בראותו את המערביות מתחילה לחדור לעולם הערבי-נשים ערביות עם ביקיני בים, דיסקוטקים הומי אדם וכו'. מתחזק בדת עוד יותר ואף יוצא למלחמת קודש במערב. ומדוע דווקא עכשיו? הרי בארה"ב, באירופה ובישראל ה-"פריצות מישתוללת כבר 50 שנה. בגלל שעכשיו זה מחלחל לתוכם, עכשיו זה לא רק בטלביזיה שניתן לכבות, עכשיו זה באלכסנדריה, בקהיר, בביירות. והם יודעים שאם לא יעצרו את זה ממש בקרוב, זה יחלחל ויגיע גם לכפרים הקטנים ביותר. ויש אנשים במקומות נידחים שברגע שהאישה תומר להם -"אין לך זכות להרביץ לי" או הבת תגיד "אני לא אתחתן עם זה ששילם לך עבורי", יראו בזה את סוף העולם.