עוד פיגוע../images/Emo7.gif
עד מתי? האמבולנסים לא מפסיקים לצווח בכבישים ליד הבית שלי. כולם דואגים, מתקשרים ורוצים לדעת שאנחנו בסדר. אז כן ברוך השם כולנו בסדר. כל החלקים יושבים במקום, מרופדים יותר או פחות. אבל הנשמה, הנשמה כבר מתמרדת. כואב לי להרגיש את החומה שנבנית בתוכי. לא להרגיש כמו קודם, לא להגיב כמו קודם. לא לראות, כאילו לא קורה שם בחוץ שום דבר. עוד לא גמרנו להגיד את השמות מאתמול וכבר עוד אנשים נהרגו. המלחמה הזו היא אכזרית כמו כל מלחמה אחרת. כי רוצחים לנו את הילדים, עוברים בבטן אימם, אחים חברים הורים. וגם את האמפטיה. את היכולת להקשיב. לחוות משהו ולהזדעזע כי צריך להזדעזע. למה אני צריכה לחשוב פעמיים לפני שאני הולכת לסופר בשכונה שלי? חמש דקות מהבית? למה זה כבר טבעי להסתכל לכל הצדדים ולחשוד בכל מה שזז? למה אני צריכה להנהן בהסכמה כשחברים ומשפחה מבקשים שאני אצמצם את ההליכות ואעשה ספורט בבית. נהיינו אסירים מרצון. כואב לי כל כך. שמרו על עצמכם נפלאים ונפלאות. עד כמה שאפשר במציאות הרולטה הפלסטינית שנכפית עלינו כל יום.
עד מתי? האמבולנסים לא מפסיקים לצווח בכבישים ליד הבית שלי. כולם דואגים, מתקשרים ורוצים לדעת שאנחנו בסדר. אז כן ברוך השם כולנו בסדר. כל החלקים יושבים במקום, מרופדים יותר או פחות. אבל הנשמה, הנשמה כבר מתמרדת. כואב לי להרגיש את החומה שנבנית בתוכי. לא להרגיש כמו קודם, לא להגיב כמו קודם. לא לראות, כאילו לא קורה שם בחוץ שום דבר. עוד לא גמרנו להגיד את השמות מאתמול וכבר עוד אנשים נהרגו. המלחמה הזו היא אכזרית כמו כל מלחמה אחרת. כי רוצחים לנו את הילדים, עוברים בבטן אימם, אחים חברים הורים. וגם את האמפטיה. את היכולת להקשיב. לחוות משהו ולהזדעזע כי צריך להזדעזע. למה אני צריכה לחשוב פעמיים לפני שאני הולכת לסופר בשכונה שלי? חמש דקות מהבית? למה זה כבר טבעי להסתכל לכל הצדדים ולחשוד בכל מה שזז? למה אני צריכה להנהן בהסכמה כשחברים ומשפחה מבקשים שאני אצמצם את ההליכות ואעשה ספורט בבית. נהיינו אסירים מרצון. כואב לי כל כך. שמרו על עצמכם נפלאים ונפלאות. עד כמה שאפשר במציאות הרולטה הפלסטינית שנכפית עלינו כל יום.
