חלק ב'
"או עושות לכם יותר בעיות בחיים!" דריה ודניאלה אמרו.
 
"ו...ירדנו מהאוויר." עידו אמר. "נהדר, שוב פעם."
 
"וואו, עידו, אני לא יודעת מה לעשות עם כל הביקורת שאתה מעביר." דניאלה אמרה. "אתה צריך להתחיל להיות חיובי יותר."
 
"מצחיק מאוד. אין לך חוג צילום?"
 
"צודק. יאללה ביי!" דניאלה אמרה והלכה.
 
"היא פשוט כועסת כי לא מקשיבים לעצות שלה." דריה אמרה. "מסכנה."
 
"וואו, דריה, את באמת טובה בזה."
 
"לגמרי. אני הכי טובה בייעוץ, אני הכי קשובה, אני עייפה, בא לי ללכת הביתה ולחרופ!" דריה אמרה.
 
"לא בא לך ללכת לאכול בטוסטר? עליי!"
 
"לא, אני אוכל בבית. התכניות האלה מתישות, אני לא מאמינה שאתה רוצה לעשות בזה קריירה..." אמרה דריה.
 
"אז את צריכה לאכול כדי להתחזק."
 
"בחייך, עידו. בחייך. ביי."
 
דריה הלכה. עידו הוציא את הטלפון וחייג בפראות.
 
"אריק!"
 
"עידו, אתם מגיעים?"
 
"היא לא רוצה לבוא לטוסטר!"
 
"יופי, שכל."
 
"אתה חייב לעזור לי!"
 
"ואתה עושה את הכביסה שלי במשך חודש?"
 
"שבוע!"
 
"חודש!"
 
"שבועיים!"
 
"חבל, היא הולכת..."
 
"בסדר, בסדר! דריה שווה לי חודש של הגרביים שלך!" עידו אמר. "רק, בבקשה...!"
 
 
"דריה!" אריק אמר כשהיא הלכה בדרך לטוסטר. "בא לך לנסות טוסט חדש?"
 
"לא, אריק, אני סחוטה..."
 
"זה טוסט חדש! פיצה!"
 
דריה הסתכלה עליו. "מה חדש בטוסט פיצה?"
 
"ש... בטוסט הזה... יש זיתים שחורים וירוקים."
 
"וזה אמור לשנות כי?" דריה אמרה.
 
"כי... חדווה חושבת שאפשר למכור את זה יותר ביוקר?" אריק שאל.
 
"צריך לקחת לה את הרישיון, אני אומרת לך..."
 
"כן, העניין הוא..." אריק מנע ממנה ללכת. "שכולם פה ממש מקשיבים לך. נכון?"
 
"בטח. אני הכי קשובה שיש, ואז מקשיבים גם לי."
 
"אז אם את תאכלי ותאהבי, גם אחרים יאהבו, נכון?"
 
"לגמרי!"
 
"מעולה, אז בבקשה?"
 
דריה נאנחה. "טוב... אבל ממש קצת, כי אני מתה מעייפות."
 
"מעולה." אריק אמר והוביל אותה לטוסטר.
 
"שתדע לך שעידו היה ממש מעולה היום." דריה אמרה. "הוא לוקח את כל העניין הזה של הרדיו ברצינות, הוא פשוט לא מפסיק ורק ממשיך ו..."
 
"הטוסט הזה."
 
אריק הצביע לצלחת שהיה בה קשה של לחם בצורת לב. דריה הסתכלה על זה והוציאה את הפתק ממרכז הלב.
 
"אני אוהב אותך. עידו." דריה אמרה. עידו רץ ונכנס לטוסטר.
 
"אריק, אם לא הצלחת, אני נשבע לך שהגרביים שלך..." עידו התנשף. הוא נעצר כשראה את דריה מסתכלת על הפתק.
 
"זה ממך?" דריה שאלה.
 
"אריק?" עידו שאל. אריק נעלם. אוקיי, זה הזמן. "כן."
 
דריה הסתכלה על הפתק. "זה מאוד אמיץ, אתה יודע?"
 
"לא, זה... זה כלום..." עידו אמר. "זה שום דבר."
 
"אתה יודע מה הבעיה פה?" דריה אמרה.
 
"כן." עידו אמר. "וזה ממש בסדר, באמת, אם את לא..."
 
"שאני כנראה ממש לא קשובה כמו שחשבתי שאני."
 
טוב, זה היה מפתיע. עכשיו עידו בלע את הלשון.
 
"חשבתי שאני יכולה לזהות את כל הסימנים." דריה אמרה. "והם היו שם, אבל לא זיהיתי אותם. ולא ראיתי שאתה מרגיש ככה... חשדתי, אבל אף פעם לא הצלחתי להגיע למסקנה הזאת."
 
דריה נשמה עמוק.
 
"אין לך מושג כמה חשבתי על לעשות צעד. ופחדתי." דריה אמרה.
 
"את? פחדת?"
 
"זה מפחיד." דריה אמרה. "טוב, היה מפחיד."
 
"ועכשיו?" עידו שאל.
 
"עכשיו?" דריה שאלה. "אולי הגיע הזמן פשוט..."
 
דריה התקרבה אל עידו. הם התנשקו. לאחר כמה שניות, הם פקחו את העיניים כשהמצח שלהם נשאר צמוד. דריה חייכה.
 
"לקבוע עובדות בשטח?" עידו שאל.
 
"לגמרי."
 
עידו הושיב אותה על הכיסא. זה היה תאריך שצריך לזכור טוב טוב...
