עוד סיפור משעמם
אני אולי יודעת מה תגידו. ואולי לא. בכל מקרה אולי עדיף לכתוב בשעה זו של הלילה במקום לחכות לכלום שיבוא.
אנחנו יוצאים בסך הכל חודשיים-שלושה. אני כמעט בת 30 והוא בן 43. רווק. כבר מדליק נורה אדומה, אבל...
הכרנו במקום העבודה, בהתחלה בכלל לא ראיתי אותו כאופציה, אבל שמתי לב שהוא נחמד בצורה מוגזמת.
בסוף אזר אומץ וביקש את הטלפון שלי, הסכמתי להיפגש איתו. בהתחלה היה לי ברקס רציני, כמה פעמים נתתי לו תירוצים למה לא בא לי להיפגש,
אבל בשלב מסוים משהו שם השתחרר והתהפך ונקשרתי אליו. אפילו שעל פניו אין בו משהו מיוחד ואולי אפילו ההפך (רווק מזדקן, תפרן, לא בדיוק בראד פיט), משהו באישיות שלו הקסים אותי.
אני יודעת שיש לי בעיה להיפתח לבן זוג ושק שאני סוחבת איתי מהבית וממערכות יחסים קודמות, וכל הזמן ליווה אותי החשש למצוא את עצמי במקום שמחכה למשהו שלא קורה. כי אלה הם חיי.
אבל הייתה איזושהי אינטואיציה שאמרה לי שיש סיכוי למשהו אמיתי, על פער הגילאים אני יכולה להתגבר אם הבחור רציני.
והוא נתן סימנים של רציני, וגם גיבה זאת במילים מידי פעם. אמנם אמר שלא יכול להבטיח כלום, אבל גם אני לא יכולה להבטיח כלום בשלב הזה. אמר שהוא מרגיש משהו מעבר, שהוא על סף לעבור לשלב הבא במערכת יחסים אבל מפחד. מפחד "ליפול על הפרצוף" כמו שקרה לו במערכות יחסים קודמות.
והמשכנו ככה להתגלגל, ואני יודעת שאני כל הזמן צריכה חיזוקים, ויש לי חרדת נטישה, ומבחינתי אם הוא לא עונה לאסמס או לא כותב בעצמו זה סוף הקשר. קשה לי.
אבל בימים האחרונים זה כבר לא הקושי שלי, אובייקטיבית הוא נעלם. אנחנו מתראים בעבודה אבל כמעט לא מדברים. קשה לי לדבר איתו. אני מרגישה שבלב כבד לא תהיה לי ברירה אלא לסיים את מערכת היחסים הזאת, כי היא עושה לי לא טוב בשלב שאמור להיות הכי טוב. לעזוב את העבודה אם צריך, ווטאבר. ועצוב לי, כי לי יש רגשות. לא יודעת כבר מה רמת הרגשות שלו. לרגע חשבתי שאולי מצאתי. לא מבינה מה הוא מנסה להגיד בשתיקה שלו, אם השתיקה אומרת את האמת שאין שם כלום, או להאמין למילים שהוא אמר, שיש שם משהו.
אני אולי יודעת מה תגידו. ואולי לא. בכל מקרה אולי עדיף לכתוב בשעה זו של הלילה במקום לחכות לכלום שיבוא.
אנחנו יוצאים בסך הכל חודשיים-שלושה. אני כמעט בת 30 והוא בן 43. רווק. כבר מדליק נורה אדומה, אבל...
הכרנו במקום העבודה, בהתחלה בכלל לא ראיתי אותו כאופציה, אבל שמתי לב שהוא נחמד בצורה מוגזמת.
בסוף אזר אומץ וביקש את הטלפון שלי, הסכמתי להיפגש איתו. בהתחלה היה לי ברקס רציני, כמה פעמים נתתי לו תירוצים למה לא בא לי להיפגש,
אבל בשלב מסוים משהו שם השתחרר והתהפך ונקשרתי אליו. אפילו שעל פניו אין בו משהו מיוחד ואולי אפילו ההפך (רווק מזדקן, תפרן, לא בדיוק בראד פיט), משהו באישיות שלו הקסים אותי.
אני יודעת שיש לי בעיה להיפתח לבן זוג ושק שאני סוחבת איתי מהבית וממערכות יחסים קודמות, וכל הזמן ליווה אותי החשש למצוא את עצמי במקום שמחכה למשהו שלא קורה. כי אלה הם חיי.
אבל הייתה איזושהי אינטואיציה שאמרה לי שיש סיכוי למשהו אמיתי, על פער הגילאים אני יכולה להתגבר אם הבחור רציני.
והוא נתן סימנים של רציני, וגם גיבה זאת במילים מידי פעם. אמנם אמר שלא יכול להבטיח כלום, אבל גם אני לא יכולה להבטיח כלום בשלב הזה. אמר שהוא מרגיש משהו מעבר, שהוא על סף לעבור לשלב הבא במערכת יחסים אבל מפחד. מפחד "ליפול על הפרצוף" כמו שקרה לו במערכות יחסים קודמות.
והמשכנו ככה להתגלגל, ואני יודעת שאני כל הזמן צריכה חיזוקים, ויש לי חרדת נטישה, ומבחינתי אם הוא לא עונה לאסמס או לא כותב בעצמו זה סוף הקשר. קשה לי.
אבל בימים האחרונים זה כבר לא הקושי שלי, אובייקטיבית הוא נעלם. אנחנו מתראים בעבודה אבל כמעט לא מדברים. קשה לי לדבר איתו. אני מרגישה שבלב כבד לא תהיה לי ברירה אלא לסיים את מערכת היחסים הזאת, כי היא עושה לי לא טוב בשלב שאמור להיות הכי טוב. לעזוב את העבודה אם צריך, ווטאבר. ועצוב לי, כי לי יש רגשות. לא יודעת כבר מה רמת הרגשות שלו. לרגע חשבתי שאולי מצאתי. לא מבינה מה הוא מנסה להגיד בשתיקה שלו, אם השתיקה אומרת את האמת שאין שם כלום, או להאמין למילים שהוא אמר, שיש שם משהו.
