עוד סוגייה...

[מור לבבב]

עוד סוגייה... ../images/Emo16.gif

למי שמאיתנו היה בהוספיס או מקום דומה אחר -(לא בית חולים) (במקרה שמישהו לא יודע מה זה-זה איפה שכל מי שעומד למות נמצא) בקיצור מי שבילה את זמנו שם שם לב שעל כל תמונה או כורסא כתוב-נתרם לזכרו של ____... בהמשך לסוגייה השעברה..בזמנו חשבתי שזה גם די מזעזע.. הרי כל מי שעומד למות נמצא שם,והוא והמשפחה שלו במקום לנצל את הימים האחרונים,צריכים לראות את זה ולהתבאס.. זה גם מזכיר לי מצבות כבר במקום הזה,זה גם אירוני קצת.. לא יודעת..

 

[A GIFT OF LOVE]

את מתכוונת

למקומות של סופניים. בזמן שאימי בילתה את ימיה בבתי חולים הייתי קטנה מאוד.. היא הייתה חולה שלושה שנים ואני חושבת שבחלק מוזמן גם הייתה במקום שאת מתכוונת, במקום בו אתה מחכה למוות שלך בהשלמה. אבל אני לא בטוחה שאני זוכרת נכון.. אני לא זוכרת תמונות וכמובן שגם אם היו לא הייתי יודעת לקרוא את ההקדשה אבל זה בהחלט נשמע מזעזע.. אם כי לא מחייב שזה יהרוס לחולים ולמשפחותיהם את ניצול הזמן שנותר.. איך הרגשת אז? ואיך אימך הרגישה? אולי תשתפי? כמובן רק אם נוח לך..

 

[מור לבבב]

תאמיני לי

שזה מזל בשבילך... את לא חייבת לקרוא את מה שאני כותבת ומי שקורא אז שידע שזה קצת קשה.. ביום הראשון נראה לי ראיתי שם מין מיטה /אלונקה מכוסה -למזלי חשבתי שאולי זה סתם כל מיני חפצים שלא רוצים להראות.. בעקרון המקום שם היה יפה-היתה שם גינה עם בריכה קטנה.. היתרון שלפחות אמא לא היתה בבית חולים מגעיל בתוך חדר עם עוד 5 אנשים.. (היה לה חדר משלה) נרתעתי אז קצת מאמא מה מה שגרם לי קצת לכעוס על עצמי..היא לא היתה היא-דיברה שטויות ..היה לא מבט מוזר ומפחיד,וכמובן כל השערות נשרו מהראש-שנוגעים בהן והן נופלות..מן הסתם היא לא נראתה טוב.. יום אחד היא אפילו אמרה לי ,יותר נכון בכתה ממש כמו ילדה קטנה שאני אקרא לסבתא(אמא שלה).. ואני לא ידעתי מה להגיד לה והשתדלתי לא לבכות.. אחר כך יום או שתיים לפני שהיא נפטרה היא ישנה ולא התעוררה ושמו לה מכשיר נשימה והיו קולות כאלה של הנשימה ,אמרו לנו שיש לה רק כמה ימים והחלטנו לישון שם.. ואז כל הזמן שמעתי הפסקה של נשימה אז נבהלתי.. ויום אחרי בארוחת שישי היא נפטרה.. אני גם זוכרת שאח שלה (הם לא היו ביחסים קרובים כל כך) בא לשם וגזז לה ציפורניים והיא התחילה לבכות,אז שאלתי אותה אם היא רוצה שהוא יפסיק אז היא ענתה שכן,אמרתי לו שיפסיק והוא התעקש לגזוז.. ועד היום אני שונאת אותו בגלל זה..(מה הוא הכין אותה לחתונה? גם ככה היא כל היום במיטה,מעצבן!)

 

[מור לבבב]

תיקון

אמא שלה מן הסתם נפטרה .. והתכוונתי למכשיר הנשמה לא נשימה..

 

[A GIFT OF LOVE]

מורוש

את אומרת דברים קשים, ממש דמיינתי את מה שכתבת ועברה בי צמרמורת... לראות את אמא הולכת מול העיניים, מתכלה, נגמרת... אותה אישה חזקה שטיפלה בך ואמורה לטפל בך הגיעה למצב בו היא כל כך חסרת אונים עד שהיא צריכה שאת תטפלי בה... עצוב.. אבל את יודעת מורוש? דווקא בגלל שאת עמדת שם, מול המוות ומול אימך המתייסרת, דווקא לכן את בוגרת, את מחושלת וחזקה! אני לא יודעת אם אני הייתי מצליחה להיות שם במקומך... את חזקה מור, את לא יודעת עד כמה!! שבת מקסימה לך, גיפטוש`.

 

[מור לבבב]

ממש לא

הם הלכו לבקשר אותה-מה אני אשאר בבית לבד? בכל זאת זאת אמא שלי.. ונכנסתי למצב של אטימות ככה שהיה קשה לי להרגיש.. אפילו כשראיתי את אמא כשהפסיקה לנשום אחיות שלי התחילו לבכות ואני הכרחתי את עצמי לבכות ולא כל כך הצלחתי..

 

[eshkolit32]

היי מור

הדברים שכתבת כ"כ מוכרים לי. גם אני כמוך, טיפלתי באמא שלי ובאותו זמן גם נרתעתי ממנה. גם אצלנו היא דברה בלי היגיון והמראה שלה הלך והתדרדר וזה היה דבר שקשה לראות כי היא היתה אישה יפיפיה ופעילה מאד. תקשיבי, לבת קשה לראות את אמא שלה במצב כזה. גם אני הרגשתי אשמה במשך שנים, רק היום זה קצת נרגע, אחרי שחשבתי על זה המון ודיברתי על זה עם הפסיכולוגית. אני מקוה שיום אחד תסלחי לעצמך. זה דבר נורא חשוב לעשות בשביל שאפשר יהיה להמשיך הלאה.

 

[yaeli20]

מה כל כך רע בלעשות דברים לזכר מישהו?

אני לא כל כך מבינה מה כל כך נורא לעשות דברים לזכר מישהו... למה לא לשים כורסא נוחה במקום שטיפל ביקר לך בצורה מדהימה... למה לא לבנות גן ילדים לזכר הילד שלך שנפטר? היקירים לנו אומנם לא יהנו מיזה אבל בשמם אנשים אחרים יהנו... אז מה כל כך נורא בזה???

 

[מור לבבב]

לא אמרתי שזה נורא

אמרתי שבתןר בן אדם שהיה שם ו"בילה" שם הרבה זמן,זה קצת מייאש ומדכא לראות את כל זה.. כל כורסא/רהיט/תמונה רשומה על מישהו אחר.. זה מזכיר מצבות בבית קברות..

 

[yaeli20]

זה מקום שאנשים מתים בו

למה ציפית? המקומות האלה מתקיימים על תרומות והאנשים שבעיקר תורמים למקומות האלה זה אנשים שאיבדו את היקרים להם שטופלו במקומות האלה... זה מקום שאנשים חולים בו ורוב הסיכויים (במחלקות מסויימות) יגמרו בהם את החיים... זה לא מקום שמח...

 

[מור לבבב]

מה קשור?

אבל אנשים צריכים לחיות את הרגעים האחרונים ולא להכנס לדכאון עוד יותר.. ואין בזה מחלקות! זה לא בית חולים.. זה מה שאת אומרת?-שאם מישהו גוסס אז הוא צריך להיות בבית חולים מול מצבותולסבול יותר ממה שהוא סובל? או לנסות להפרד מהקרובים ולהיות יחסית בסדר..

 

[yaeli20]

לא זה לא מה שאני אומרת

א. זה לא מצבות! ב.כמו שכתבתי המקומות האלה מתקיימים מתרומות ואם אנשים רוצים לתרום לזכרם יקירהם זה עדיף מאשר שלא יתרמו בכלל... ג. לא כל האוספיסים בנויים אותו הדבר ואני אישית מכירה מקומות שהם חלק מבית החולים (ולא מבנה נפרד) ואוספיסים שבנויים במחלקות (אישפוז לזמן קצר או אישפוז לזמן ארוך וכד) ודבר אחרון אני דיי בטוחה שלאדם שחולה לא ממש מפריע מי תרם מה למה ואיך יש את הדברים שיש במקום העיקר שיש אותם

 

[מור לבבב]

תגובה

אני יודעת שזה לא מצבה,אבל זה דומה מאוד.. אני לא יודעת מה איתך,אבל כשאמא ראתה את כל האנשים וההקדשות וכל ה"ז"ל" האלה לדעתי זה עשה לה רע.. זה כמו שיגידו למישהו כזה בפרצוף,אתה עומד למות ..נכון שחלקם יודעים את זה אבל זה לא מקל.. -לא התכוונתי שלא צריך לתרום,רק אמרתי שזה בעייתי וקשה ההקדשות האלה..

 

[eshkolit32]

לדעתי

אנשים שנכנסים להוספיסים האלה כחולים סופניים (או לבתי חולים-גם שם יש תרומות על הקירות) לא ממש מסוגלים לשים לב בגלל מצבם לתמונות הכורסאות וההקדשות שמתחתם. אבל מור נראה לי שזה מרגיז אותך בצורה כ"כ חזקה ואישית בגלל שזה חלק מהתגובה שלך למה שקרה. זה פשוט קצת כעס על כל העולם, על כל מה שמסביב, על חוסר היכולת לשנות את מה שקרה. את לא חושבת? אני אישית חושבת בדיוק הפוך ממך. אני גם עוד מתכננת להנציח את ההורים שלי ולתת ציורים (שהם ציירו) לבתי החולים שהם אושפזו בהם. אני דווקא רואה בזה א. הנצחה שלהם ושל היצירות שלהם. ב. אות להוקרת תודה לאלו שטיפלו בהם במסירות ג. משהו שתורם לקישוט ולקצת יופי במקומות העצובים האלה. אלה שמבקרים צריכים אח"כ להמשיך במסלול החיים שלהם, ולראות תמונה יפה עם הקדשה נראה לי דבר שיכול לתת להם נקודת אור קטנה בתוך החושך הגדול שהם נמצאים בו. לדעתי, מי שבאמת שם לב לכל ההקדשות והתרומות אלה דווקא המבקרים, שבאים לטפל בקרובים שלהם. בכל אופן מור לכל אחד יש זכות להתאבל או לכעוס איך שבא לו...אף אחד לא יכול להגיד לך לא לכעוס או להכריח אותך לאהוב הנצחות, אלה החיים שלך. אני יום אחרי שכל אחד מההורים שלי נפטרו כשהלכתי ברחוב עלה בי כעס גדול - לא הבנתי איך השמש זורחת, איך אנשים צוחקים, איך העולם ממשיך להסתובב...זה עבר לי, אבל התחושה הזאת חרוטה בי, וזה נראה לי טבעי שיש כעס סביב המוות הזה.