ילדה קטנה ומטומטמת
New member
עוד ניסיון.....
``...מה אעשה איתה עם גיל האחרת, שמתייצבת מולי עם חרב ביד אחת ומאזניים בשנייה, ששולחת אלי חלומות של אשמה ופירות אסורים שמזילים עליי מיץ? מה אעשה איתה, הרי בכל פעם שאני מצליחה להרחיק אותה קצת מעליי, היא מחליפה פרצופים ומתחפשת לסבתא שלי או לאימא שלי, היא יודעת שעליהן אני לא אתרגז, להפך, מייד אני ארגיש כמה הן צודקות. למרות שאני זוכרת שהיא לא הן, אלא רק צד אחר של עצמי שמערים עליי, בכל זאת אני מקשיבה להן בראש מורכן, שומעת בלב מתייסר כמה זה הרבה יותר נכון לחיות עם גבר, כי ככה העולם בנוי, ואישה עם אישה זה לא טבעי ואין לזה עתיד. אבל אפילו אז, כשחציו העליון של הגוף שלי מתמלא בצער וחרטה- מהמותניים ומטה אני יודעת שאין פה מקום לשכנועים, וכבר מתחיל להתפשט אצלי החום הזה, התשוקה להתחבק איתך בכוח, להתמגנט אלייך פה לפה, שדים על שדיים, ערווה בערווה, רגליים אלה בתוך אלה, להחליק בתוך החולק שיש לגוף שלך, שהוא חלק כמו הגוף שלי, כי שתינו נשים, שתינו רכות ומקומרות, נטמעות זו בזו כמו שתי כריות, כמו שני גורי חתולים מכורבלים בסל. לאט לאט נשמטת לה החרב וגם את המאזניים היא שמה בצד. מה אעשה איתה, עם גיל האחרת, הפעם היא אומרת, ובמרירות היא מסננת לעברי: ``אם זה מה שאת רוצה-בבקשה. את עוד תראי איך זה לחיות ככה, את עוד תתחרטי``. אני לא עונה לה, רק הופכת בדמיוני גברים ונשים, נשים וגברים, נשים ונשים. קטנים וחמודים הם מתגלגלים לי במוח, כמו עוגיות קטנות בצורות אנשים, נפגשים, נדבקים ונפרדים. אני מסתכלת בהם כמו מלאך שרואה הכל מלמעלה, הם כל כך פגיעים הבני אדם העוגיות האלה, מתחבטים ומתלבטים ומקבלים התקפי חרדה, לפעמים הם שמחים, אבל רוב הזמן הם מוטרדים. דברים גדולים מטרידים אותם, בני אדם מסכנים, העיניים שלהם הם כמו זכוכית מגדלת, נקודות זעירות נתפסות אצלם בתור דברים ענקיים, הרי-גורל. המלאך מסתכל, מנסה להסביר להם, אבל הם לא שומעים, יש להם אזניים מקמח ומים... מתוך: ``בואי נשמתי שמעי את הסיפור על קלף הקיסרית`` / אתי בן-זקן
``...מה אעשה איתה עם גיל האחרת, שמתייצבת מולי עם חרב ביד אחת ומאזניים בשנייה, ששולחת אלי חלומות של אשמה ופירות אסורים שמזילים עליי מיץ? מה אעשה איתה, הרי בכל פעם שאני מצליחה להרחיק אותה קצת מעליי, היא מחליפה פרצופים ומתחפשת לסבתא שלי או לאימא שלי, היא יודעת שעליהן אני לא אתרגז, להפך, מייד אני ארגיש כמה הן צודקות. למרות שאני זוכרת שהיא לא הן, אלא רק צד אחר של עצמי שמערים עליי, בכל זאת אני מקשיבה להן בראש מורכן, שומעת בלב מתייסר כמה זה הרבה יותר נכון לחיות עם גבר, כי ככה העולם בנוי, ואישה עם אישה זה לא טבעי ואין לזה עתיד. אבל אפילו אז, כשחציו העליון של הגוף שלי מתמלא בצער וחרטה- מהמותניים ומטה אני יודעת שאין פה מקום לשכנועים, וכבר מתחיל להתפשט אצלי החום הזה, התשוקה להתחבק איתך בכוח, להתמגנט אלייך פה לפה, שדים על שדיים, ערווה בערווה, רגליים אלה בתוך אלה, להחליק בתוך החולק שיש לגוף שלך, שהוא חלק כמו הגוף שלי, כי שתינו נשים, שתינו רכות ומקומרות, נטמעות זו בזו כמו שתי כריות, כמו שני גורי חתולים מכורבלים בסל. לאט לאט נשמטת לה החרב וגם את המאזניים היא שמה בצד. מה אעשה איתה, עם גיל האחרת, הפעם היא אומרת, ובמרירות היא מסננת לעברי: ``אם זה מה שאת רוצה-בבקשה. את עוד תראי איך זה לחיות ככה, את עוד תתחרטי``. אני לא עונה לה, רק הופכת בדמיוני גברים ונשים, נשים וגברים, נשים ונשים. קטנים וחמודים הם מתגלגלים לי במוח, כמו עוגיות קטנות בצורות אנשים, נפגשים, נדבקים ונפרדים. אני מסתכלת בהם כמו מלאך שרואה הכל מלמעלה, הם כל כך פגיעים הבני אדם העוגיות האלה, מתחבטים ומתלבטים ומקבלים התקפי חרדה, לפעמים הם שמחים, אבל רוב הזמן הם מוטרדים. דברים גדולים מטרידים אותם, בני אדם מסכנים, העיניים שלהם הם כמו זכוכית מגדלת, נקודות זעירות נתפסות אצלם בתור דברים ענקיים, הרי-גורל. המלאך מסתכל, מנסה להסביר להם, אבל הם לא שומעים, יש להם אזניים מקמח ומים... מתוך: ``בואי נשמתי שמעי את הסיפור על קלף הקיסרית`` / אתי בן-זקן
